מתחילים מחדש- פרק 28

נקודת מבט שי
כולנו היינו מבולבלים ממה שקרה, לקח לנו רגע לקלוט מה קרה, ראינו את מוראל יוצא מהדלת עצבני הוא לא אמר כלום רק לקח את התיק שלו ויצא מהבית בטריקת דלת חזקה.
כולנו קפאנו במקומנו לכמה דקות. באותו רגע רק התחשק לי לצאת מהדלת וללכת אחריו, להיות שם איתו.
"כדאי שנצא, כבר מאוחר." אמרתי בשביל לשבור את המתח.
"כן, כדאי באמת. אני כבר אדבר איתו בבית הספר." אמר שקד.
כולם לקחו את הדברים שלהם ויצאנו לבית הספר, כל הדרך לבית הספר עברה בשקט, כל הדרך אני הייתי עסוקה בלהסתיר את השריטות שעל ידי שעוד המשיכו לדמם.
שקד ודולב הלכו מאחורינו ודיברו, ואני, רומי ויהלי הובלנו עליהם בכמה צעדים.
"מה, זה עוד ממשיך לדמם?" שאלה רומי. הנהנתי בראשי.
"קחי." אמרה רומי והוציאה חתיכת נייר מתיקה והושיטה לי.
"תודה." אמרתי וחייכתי ושמתי את הנייר על המקום המדמם. יהלי הביטה בי וברומי בבלבול.
~
כשהגענו לבית הספר שקד הלך לחפש את מוראל, דולב הלך לאנשהו, בזמן האחרון הוא תמיד נעלם.
ואני נשארתי עם רומי ויהלי, שלושתנו התיישבנו על אחד הספסלים בחצר ודיברנו עד שיגיע הצלצול.
לשמחתי ידי כמעט והפסיקה לדמם, הניירות שרומי הביאה לי הצליחו למנוע מעוד דם לרדת.
הפעמון צלצל וכל אחת הלכה לכיתה שלה.
~
נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי ליד הגר, רק שהפעם הגר לא הגיעה, היא תמיד מגיעה לפניי. מוזר…
המורה נכנסה לכיתה והשיעור התחיל.

נקודת מבט הגר
"אני לא מאמינה שאני עושה את זה." אמרתי למאור בזמן ששנינו היינו באוטו של מאור בדרך לקניון.
מאור ישן אצלי, כשקמנו הוא הציע ששנינו נעשה יום כיף ונבריז מבית הספר, האמת, אני לא כזאת שנוהגת להבריז מבית הספר על בסיס קבוע, אם בכלל. אבל כנראה הרצון שלי להיות איתו היה כל כך חזק מללכת לבית הספר, חוץ מזה שאת הבית ספר יש לי כל יום, אבל לא את מאור לצערי.
"יהיה כיף יפה שלי, מבטיח." אמר מאור ונישק אותי קלות על השפתיים.
"תעזוב אותי ותתרכז בכביש!" צעקתי עליו והסטתי את פניו עם ידי לכיוון הכביש.
"א'ח אני מת עליך, מת!" מאור צעק והביט בי ואני צחקקתי לי בביישנות.
"עוד שנייה שנינו באמת נמות אם לא תתרכז בכביש." אמרתי לאחר שנרגעתי מהצחוק, והזזתי את פניו, שוב וכיוונתי אותן לכיוון הכביש.
"איך את מצפה ממני להתרכז בכביש כשאת כאן לידי, זה בלתי אפשרי." אמר מאור.
אני אוהבת אותו, כל כך אוהבת אותו.

נקודת מבט מאור
אתמול נסעתי לבקר את הגר, כמה שהתגעגעתי לקטנטונת הזאת, כל הדרך אליה הלב שלי דפק כמו משוגע.
התגעגעתי אליה בטירוף, עוד יום אחד בלעדיה והרגשתי שאני מת.
אתמול כשהגעתי להגר היא הראתה לי את הבית שלה, הוא באמת ענקי, ואחרי זה הלכנו להסתובב בשכונה, איך שיצאנו מהכניסה של הבית של הגר, הגר ראתה זוג נערים שנראים בגיל שלנו הולכים במדרכה וקראה להם.
"שי!" היא צעקה.
"הם נעצרו ברגע ששמעו את צעקתה של הגר.
רגע, היא צעקה שי? לא יכול להיות.
אם רק היה אפשר לתאר את מה שהרגשתי באותו רגע ששמעתי את השם הזה, כל הזיכרונות החלו לחזור אליי, צמרמורת עברה בגופי.
"בוא." אמרה הגר ומשכה אותי לכיוונם.
הגר הציגה אותי בפני את שי ומוראל. גם אם היה איזשהו ספק קטן שהשי הזאת זו אחותי, עכשיו אני בטוח, השיער האדמוני שאים לאף אחת עם השילוב של עיניה הירוקות.
"נעים מאוד, מאור." אמרתי והושטתי לשי את ידי.
"נעים גם לי, שי." היא אמרה ולחצה לי את היד.
היא כל כך השתנה, ולחשוב שלא ראיתי אותה שנה, מעניין איפה הייתה בשנה הזאת, היא נהייתה כל כך יפה בשנה הזאת, אם רק הייתי… הייתי עוצר הכל ולא נותן לה ללכת.
אני זוכר את היום ההוא שגילינו ששי ברחה מהבית, כעסתי עלייה אבל גם יכולתי להבין אותה, האמת שגם לי היה חלק בזה שהיא ברחה, כל השנים האלה כעסתי עליה, כעסתי שבגללה אימא מתה, רציתי שהיא תמות, אך עם הזמן הבנתי שזו בכלל לא אשמתה, רק ברגע שהיא נעלמה ולא ראיתי אותה יותר, הבנתי, הבנתי שלמרות כל השנאה שחשבתי שהייתה לי כלפיה יש גם אהבה, שאחרי הכל היא חשובה לי, היא אחותי הקטנה אחרי הכל, כשאבא שלי הרביץ לה, הייתי צריך להגן עליה, אסור היה לי לתת לה ללכת.
יש משפט שאומר: "עד שאתה לא מאבד משהו אתה לא מבין עד כמה חשוב הוא היה."
ורק היום הבנתי את המשמעות האמיתית של המשפט הזה.
"מאורי?" אמרה הגר והניחה את ידה הקטנה והחמה על הלחי שלי, גורמת לצמרמורות נעימות לעבור בגופי מהמגע שלה.
"מממ…" מלמלתי בזמן שפניי מוסטות לכיוון הכביש.
"מתי מגיעים?" היא שאלה.
"הגענו." עניתי כשהקניון החל להיראות באופק.

נקודת מבט שי
"תקופת תור הזהב, זו תקופה שציינה את הפריחה החברתית של יהודי ספרד במהלך ימי הביניים." המורה החלה להכתיב על הלוח.
"שיט…" מלמלתי כששמתי לב שהנייר החל להתמלא שוב בדם, אני חייבת לצאת מהכיתה להביא נייר חדש.
"המורה?" שאלתי והרמתי את ידי, המורה הפסיקה לכתוב על הלוח והסתובבה לראות מי קרא בשמה.
"כן שי?" היא שאלה.
"אני יכולה לצאת לשירותים?" שאלתי.
"שיהיה זריז." אמרה המורה. קמתי ממקומי ויצאתי מהכיתה בריצה מחזיקה את ידי.
סגרתי את הדלת אחריי בעדינות והתחלתי לרוץ לכיוון השירותים.
נכנסתי לשירותים ושטפתי את ידי המדממת, חתכתי מספיק נייר והנחתי על ידי.
אני לא מבינה את זה, זה היה אמור להפסיק לדמם מזמן, בכל זאת זו רק שריטה, אז למה זה לא מפסיק?
לקחתי איתי עוד כמה ניירות והכנסתי לכיס הג'ינס שלי וחזרתי לכיתה.
נכנסתי לכיתה בשקט, משתדלת כמה שפחות למשוך תשומת לב.
"אז כמו שאמרתי, החל מהמאה התשיעית הייתה ספרד מקלט ליהודים." המורה המשיכה להכתיב על הלוח.
התיישבתי במקומי בשקט והמשכתי לכתוב, פתאום הרגשתי שאני מתחילה לראות מטושטש, הנחתי את העט על השולחן ואת ראשי על השולחן.
וככה העברתי את היום, עם כאבי ראש וסחרחורות ויד מדממת.
"את חייבת לעשות משהו בקשר לזה." אמרה רומי בזמן שהיינו בשירותים ושמנו עוד שכבת נייר על ידי המדממת.
"ממילא עוד שעה אנחנו בבית, זה יחכה…" אמרתי והנחתי את ידי על ראשי כשהרגשתי סחרחורת קלה.
"וואו." מלמלתי כשחשתי בעוד סחרחורת.
"בואי נצא, את צריכה אוויר." אמרה רומי והובילה אותי החוצה.
האמת, להיות במקום פתוח בהחלט הקל עליי וגרם לי להרגיש יותר טוב. ואז הפעמון צלצל, הפעמון שמראה על סיום ההפסקה ותחילת השיעור האחרון שלי להיום.
"את תהי בסדר?" שאלה רומי בדאגה.
"רק עוד שעה אחת, קטן עליי." עניתי וחייכתי אליה.
"ורומי, תודה על הכל." אמרתי.
~
" המהפכה הצרפתית היא אחד מנקודות המפנה הדרמטיות והחשובות ביותר בהיווצרות מבני יסוד של התרבות המערבית…" המורה החלה לקרוא מתוך ספר הלימוד.
כל השיעור לא הייתי מרוכזת, הראש כאב לי בטירוף, היד לא הפסיקה לדמם ומידי פעם תקפו אותי סחרחורות.
רק חיכיתי, חיכיתי שיגיע הצלצול המיוחל והשיעור כבר יגמר.
" המהפכה הצרפתית התחילה ב -1787. נקודת הציון העיקרית שלה מתרחשת ב- 1789 והיא מסתיימת עם עלייתו של נפוליאון לשלטון ב- 1799." המורה המשיכה להקריא מתוך ספר הלימוד.
באותו רגע הרגשתי שאני כבר לגמרי מחוץ לשיעור, והרשיתי לעצמי להניח את ראשי על השולחן, אולי זה יקל על כאב הראש.
הצלצול המיוחל סוף סוף הגיע, הכנסתי את כל חפציי אל תוך התיק ויצאתי מהכיתה.
כשיצאתי מהכיתה רומי ויהלי כבר המתינו לי במסדרון של שכבות י"א, ושלושתנו יצאנו ממבנה בית הספר לכיוון החצר שם הבנים חיכו לנו וכולנו הלכנו יחד הביתה.
כאב הראש שהיה לי לא עזב אותי גם בדרך הביתה.
"הכל בסדר?" שאל שקד וחיבק אותי מהצד.
"כן." אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
כל הדרך עברה בהמון דיבורים וצחוקים, בעיקר בין הבנים, ואני כל הדרך הייתי שקטנה, לשם שינוי.
"וואוו, איך אני רעב." אמר דולב כשנכנסנו הביתה.
עליתי לחדר שלי להחליף לבגדים נוחים יותר, ועל הדרך עברתי בחדר האמבטיה לבדוק מה עם היד.
כשהייתי בחדר האמבטיה הרגשתי כאב ראש נוראי, הסחרחורות חזרו להן ורק התחזקו ובשנייה אחת הדבר היחידי שהצלחתי לראות זה שחור, והדבר היחידי שעוד הצלחתי לשמוע זה רעש חזק של סירנות.