נוני love
זה קצת קצר.... אבל אני פשוט צריכה ללכת... מקווה שאהבתם נוני.

amnesia-2

נוני love 29/08/2014 977 צפיות 2 תגובות
זה קצת קצר.... אבל אני פשוט צריכה ללכת... מקווה שאהבתם נוני.

עמדתי עם המשפחה שלי בסלון של משפחתו של עמית.
הבטנו אחד בשנייה, לא יודעים מה לומר, לא יודעים איך להגיב.
"להתראות דנה מתוקה. תשמרי על עצמך שם בפריס." אמא של עמית אמרה, היא עדיין לא ידעה מה הלך ביני לבין עמית. "הכל בסדר?" היא לחשה לאוזני בחיבוק. "אתם לא מדברים." הידקתי את ידיי סביבה בכאב. "נפרדנו…הוא בגד בי." לחשתי והיא קפאה. לא מאמינה שבנה השני יעשה דבר שכזה.
כשהחיבוק הופרד היא חייכה אלי חיוך נעים. "אז אני מקווה שתמצאי לעצמך איזה צרפתי מתוק." היא אמרה ושתינו צחקנו. לא העזתי להביט בעמית, למרות שיכולתי לנחש שהוא עצבני. "גם אני מקווה, הכיתה שם כבר יודעת שאני מגיעה ואמרו לי שיש שם כמה בנות שיעזרו לי עם הצרפתית כשנגיע וגם להכיר את האזור." אמרתי בחיוך, "אמרו לי שהן נחמדות נורא ושהן שתיהן יהיו איתי בכיתה." סידרתי את החולצה הכחולה שלי, לא יודעת כל כך היא להמשיך.
"אל תשכחי להודיע לי כשאת מוצאת איזה בחור שיסנוור אותך יותר מכל האורות שבפריס, אני רוצה לדעת עליו הכל!" היא אמרה כמו מתבגרת בת גילי. צחקתי בקול. "אני לא אשכח, ואם כן אז תזכירי לי." המשכתי בחיוך.
העפתי מבט ארוך בעמית, לא באמת ידעתי אם אי צריכה להגיד לו משהו או לתת לו לאכול את הדייסה שהוא בישל במו ידיו, שלמען האמת הייתי מגעילה במיוחד. "ביי עמית." אמרתי, ספק כועסת ספק אדישה.
יצאנו כולנו אל הרכב השחור והגדול של אבי שחיכה לנו בחוץ, שמתי את התיק שלי שכלל בתוכו משקפי שמש, מים, אוזניות, נייד ואת האיפוד שלי ליד המושב שלי מאחור.
הסתובבתי חזרה אל המשפחה שממנה אנו נפרדים זה עתה. "דנה." עמית הגיח מאחורי. "בבקשה אל תגמרי את זה ככה," הוא אמר. "אל תתני לאהבה בנינו והיעלם." עצמי את עיניי ונשמתי עמוק לפני שפתחתי את פי כשהמילים יוצאות ממנו חדות כמו סכינים חדשות ומושחזות היטב. "היא גם ככה נעלמת עמית. עדיף לגמור עם זה לפני שנעשה דברים שנתחרט עליהם." שאר המילים רק המשיכו לבעבע בי כמו הרגשות שהציפו את ליבי. כעס. עצב. תסכול ואכזבה.
"אתה חופשי עכשיו לעשות כל דבר שתרצה, אולי כדאי שתחזור לשיר, היא בוודאי מאמינה שאת אוהב אותה. או אל כל בת אחרת שתעשה לך טוב. אל תתקע בעבר, תמשיך לחפש את האחת." סיימתי כשקולי עומד להישבר מרוב כאב. "אבל את האחת שלי דנה! אני לא רוצה אף אחת אחרת. את זאת שעושה לי טוב." הוא אמר.
הורי נכנסו למכונית, מסמנים שזה הזמן לגמור את השיחה. "אבל אתה רק מדרדר אותי." אמרתי ועשיתי את צעדי הספורים לדלת המכונית. "בהצלחה. עמית." אמרתי ופתחתי את הדלת, נכנסת לתוך החלל הרחב של המכונית ומתיישבת על הריפוד הנוח. הוצאתי את האיפון ואת האוזניות שלי, מחברת את השקע הארוך לחור העגול בטלפון ומפעילה את המוזיקה בזמן שהאוזניות כבר ממוקמות היטב על אוזני.
מונעות ממני לשמוע דבר, מלבד המוזיקה העצובה שמתנגנת.
למה אני לא יכולה פשוט לשכוח?


תגובות (2)

אהבתי ???
בררררוווורררררר סיפור מדהים

29/08/2014 17:27

אהבתי ! מהמם !
אשמח אם תקראי את הסיפור שלי ותגיבי מה עדתך :)

19/09/2014 15:20
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך