לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 43- אחרון

ג'ו עמד במילה שלו, הוא לא חיפש טאלנט חדש לייצג. אני והוא ישבנו לקפה של צהריים באחד הימים לפני החתונה, ודיברנו על זה. הוא אמר לי כמה הוא מרגיש שהוא צריך להיות הרבה יותר אבא משהוא היה עד עכשיו. הוא סיפר לי שכשהוא חזר הביתה, הבן הבכור שלו בא ודיבר איתו, אמר לו שהוא מרגיש שהוא צריך אותו בבית עכשיו כשהוא מתחיל לגדול. הילד שלו יחגוג בשנה הקרובה גיל עשר, ואני בעצמי זוכרת כמה השינוי בין מספר חד ספרתי לדו ספרתי היה כל כך משנה ומרגש, אני יכולה לתאר לעצמי מה עובר עליו. המשאלה של הבן שלו הייתה לראות אותו יותר בבית.
"כשהוא אמר לי את הדברים האלה.." הוא נאנח, "הדמעות עמדו בעיניים. הבן שלי מתגעגע אליי, ואני לא שם בשבילו כי אני עוסק בכל כך הרבה דברים אחרים ולא נותן לו מקום. זה הרג אותי. הרגשתי שהוא מדבר ממקום כואב, ממקום נפגע, ושאני לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלהתנצל ולהבטיח שאהיה יותר בבית, אבל כמה שווה ההבטחה הזו. אחרי אותה שיחה הבטחתי לעצמי שההבטחה הזו תהיה אמיתית. אני רוצה להיות יותר בבית, מגיע הזמן שאני כבר לא יכול להיות ככה כאן במשרה מלאה. אני אמשיך לעבוד, אבל אמעיט באירועים ואמעיט בשעות, אני רוצה להיות שם כשהילדים יחזרו הביתה, אני רוצה לפנק אותם, אני רוצה לצחוק איתם. אני רוצה לנצל את הזמן כשהם עוד קטנים".
קולו השבור ניפץ לי את ההילה השמחה ששרתה עליי באותו היום, זה היה יום כזה שהעניין של עמרי ונטלי כבר הפסיק להפריע לי, יום שהתחלתי אותו בשיחה נחמדה עם אמא. השיחה עם ג'ו רצחה לי את כל החיוכים. ראיתי מולי בנאדם שמכיר בטעויות שלו ומחליט שעליו לתקן אותן אבל שזה יגבה ממנו מחיר כבד. העבודה הזו, כמו לי, היא מאוד משמעותית, והוא נמצא כל כך הרבה במשרד וכל כך הרבה מתעסק בעניינם של אחרים כדי לקדם להם את הקריירה, כך שבטוח לא קל לו להחליט שהוא מוריד עכשיו פרופיל. אבל מילותיו נגעו לליבי- הוא באמת איש משפחה, ועם ילדים בבית, ואישה שאתה רוצה לראות, בסופו של דבר אצלו האהבה תנצח.
מעבר לג'ו הקשר שלי ושל ערן התגבר ונהיה טוב הרבה יותר. הוא דיבר איתי כמה פעמים במהלך השבוע כשהוא ראה שתמונות של עמרי ונטלי ממשיכות להציף את הרשת. הוא שאל אותי איך אני מתמודדת, בעיקר דאג שאני לא נופלת וקורסת תחת כל מה שהם כותבים. אני חושבת שבסך הכל הוא פשוט דואג לי, ואני צריכה מישהו שבאמת יידאג לי ושהוא לא יהיה ההורים שלי. אני אוהבת להרגיש שאני חשובה למישהו, זה משהו שממלא אותי באושר ענק. דיברנו בין היתר על העבודה שלו, על זה שהם מחפשים כרגע כתב למדור הרכילות וכך הוא יוכל להפסיק להתעסק בשטויות שמעצבנות אותו ומרגישות חטטניות, ולחזור לעבודה של מדור התרבות שמסקרת מסעדות, אירועים ומופעים. זה העבודה שהוא באמת צריך.
"אני חושבת שמגיעה לך תודה ענקית" אמרתי לו באחת משיחותינו. כל השיחות האלה היו בטלפון, לאף אחד מאיתנו לא היה זמן להיפגש פנים מול פנים.
"אל תדברי שטויות" הוא צחק, "אין לך על מה".
"אתה הגנת עליי כשכולם בחרו פשוט לפרסם סיפור בלי הוכחות, בלי עניינים, ואתה רצית להגן על השם הטוב שלי. אתה לא חייב לי כלום, ובסיטואציה כזו אתה בחרת לעשות את מה שהרגשת שנכון לך לעשות- וזה ללכת עם הלב שלך ועם הנאמנות שלך לאקסית שלך, שזה בכלל הזוי".
"את הרבה יותר מאקסית שלי" הוא אמר מיד. שתקתי מהצד השני של הטלפון. "אני חושב שאני לא הייתי עושה מעשים כאלה הרואיים אם היית רק אקסית שלי. אני חושב שבתקופה שבה היינו יחד את גרמת לי להסתכל על דברים בצורה שונה, להעריך הרבה יותר כל בנאדם שנמצא סביבך שאתה מקדיש לו זמן. כשהבנתי שאני לא מצליח להוציא אותך מהמוח שלי, ולא מהבחינה הרומנטית, הבנתי שאני צריך אותך כבנאדם לצידי. אני מעריך אותך כי אני רואה שאת גם מעריכה אותי, ונותנת בי אמון שחסר לפעמים שאנשים יתנו לי. אני חששתי כל פעם לבוא ולדבר איתך ולבקש ממך טובת שקשורות למערכת היחסים בינך לבין עמרי כי הרגשתי שזה לא מעשה חברי, כי ערך החברות עמד לי כל הזמן מול העיניים. עכשו אני כבר מסרב להציק לך יותר, אני בסך הכל רוצה שנשמור על מה שיש בינינו עכשיו כי אני לא מוכן לאבד את הקשר עם מה לעשות- הידידה הכי טובה שלי". חיוך ענק נפרש על פניי אחרי שהוא סיים את ים מילותיו. היה בו משהו נורא מבויש, אבל יחד עם זאת בטוח בעצמו ובמילים שלו. אמרתי מיד שגם מבחינתי הוא הידיד הכי טוב שלי, ואני לא מרימה גבה על זה שגם יצאנו ועל זה ששנים לא דיברנו, ועל זה שהיינו רחוקים אחד מהשני בימי התיכון, לא אכפת לי. כרגע, ועכשיו, בשנה הזו של החיים, אלפיים חמש עשרה, הוא רכיב מרכזי בחיים שלי שאני לא אוכל לוותר עליו. אני פגעתי בו והוא מצא מקום בליבו לסלוח, זה שוה לי הכל.
"הכל מבולגן, ואני לא מצליחה כלום, זה פשוט לא הולך!" התעצבנה בת הדודה שלי כשנכנסתי לחדר ההלבשה שלה לפני החתונה. היא הייתה מוטרדת ששום דבר לא יושב במקום כמו כל כלה נורמלית שלא מוצאת לנכון לראות את הטוב שבדברים, מהכל היא לחוצה. באתי אליה מיד והרגעתי אותה שהכל מקסים, האיפור השיער והשמלה, ובעיקר היא, שתירגע ושתנוח, שעוד מעט הרגע הגדול אבל שהיא לא צריכה לחשוב שהכל נפל והכל התחרבש כי זה פשוט לא המצב. היא צחקה ואמרה שאנשים אחרים שהיו אומרים לה את הדברים האל היו מקבלים מיד סטירה, אבל היא לא מוכנה להרים עליי יד. צחקתי ונתתי לה חיבוק חזק ועברתי לאולם כדי לחכות לכניסתה המרשימה.
אני בכיתי בחופה, בכיתי כשעמדתי ליד אמא ואבא שלי שכן הצליחו לרגעים לצאת מהבית, גם זה היה שווה את הכל, לראות אותם במקום נוסף מעבר לבית. כולם היו נרגשים, והדמעות מהעיניים שלי פשוט סירבו להפסיק לצאת. היא הכירה לי את החתן שלה, שהיה מקסים ומחויך, ואחרי המון נשיקות וקצת אוכל הרגשתי שאני צריכה קצת אוויר. יצאתי לרגע לבחוץ ועשן הסיגריות המגעיל תקף אותי מיד, אז הרחקתי את עצמי קצת מהעשן, לקחתי נשימה עמוקה מקור החוץ וחזרתי בחזרה לאולם, הולכת ישר אל הבר.
הנה אני, שונה לגמרי ממי שהתחילה את מסעה של שנת אלפיים חמש עשרה חודשיים לפני התאריך הנוכחי. אני הולכת לי בבטחה בשמלה ירוקה וארוכה, מלאת מחשבות, בעיקר מרגישה שהחודשיים האלה לא היו דומות לשום שנה אחרת. בחודשיים האלה אני למדתי כל כך הרבה על עצמי, על הסביבה, על הקשר שלי עם המשפחה שלי ועם הבוס שלי ועל המחויבות שלי לעבודה. העבודה- לא משנה מה התנגש בה, היא ניצחה את הכל. אני חושבת שהאופי שלי זה כבר העבודה הזו, וכשאני צריכה להגדיר מי אני, אני אציג את הדמות שמככבת במשרד יחסי הציבור של ג'ו לנר. זו בר האמיתית.
"היי" אמר לי בחור שעמד לידי בבר, זיפים קטנים על לחיו וחיוך חושף שיניים. הוא בדיוק לקח לעצמו בירה מהבר. חייכתי אליו חיוך נחמד ואמרתי שאני בר, ומיד אחר כך ביקשתי מהברמנית כוס מים קרים.
"דן, נעים להכיר" הוא אמר והעביר את ידו אליי ללחיצת יד. צחקתי ולחצתי את ידו כשכוס המים שלי הגיעה.
"לחיי תמיר ונועה" הוא אמר והפנה כלפיי את בקבוק הזכוכית של הבירה.
"לחיי חיים מאושרים לשניהם" אמרתי בחיוך, נשמע הגלינג הקטן בין הבקבוק לכוס ועברנו שנינו ללכת ביחד אל עבר שולחן באולם.