יואוו רק עוד שבוע חופש :(( לא בא לי להתחיל את כיתה י"א המגעילה. תנצלו טוב טוב את השבוע וקריאה מהנה לכם קוראים יקרים!

Who Am I פרק 24

25/08/2014 1241 צפיות 5 תגובות
יואוו רק עוד שבוע חופש :(( לא בא לי להתחיל את כיתה י"א המגעילה. תנצלו טוב טוב את השבוע וקריאה מהנה לכם קוראים יקרים!

פרק 24
בזמן שנדחפתי בין כל העוברים קלטתי עוד משהו מוזר. החברים של פוטר, שני המדריכים בגריפינדור, גם הם לא נמצאו בשולחן.
זה כזה מוזר… יכול להיות שהם קשורים למה שהוא מתכנן?
לוסי ומגי תפסו אותי בדרך. שתינו המשכנו ביחד אל עבר הקומה השביעית.
הצצתי בצדדים כדי לראות אם מיה באה, אבל לא ראיתי אותה בשום מקום.
"רק אני שמתי לב שמיה מתנהגת מוזר?" שאלה מגי.
"לא רק את," נאנחה לוסי. "ברכבת היא בכלל לא דיברה. העיניים שלה היו אדומות לגמרי. היא אמרה שזאת אלרגיה."
"היא משקרת," אמרתי בכעס. "תפסתי אותה כמה פעמים בוכה. אני לא מבינה מה יש לה."
שתיהן משכו בכתפיהן.
הגענו אל דיוקן האישה השמנה, שמרוב שעמום כנראה, התחילה לשיר בקולה המצווח.
סתמנו את האוזניים עם כפות הידיים. אבל זה לא עזר. הקול חלחל אל השכל שלי.
"נומים בצלים!" צעקתי את הסיסמא.
היא המשיכה לשיר, לא שמה לב בכלל שעומדות מולה שלוש תלמידות מעונות.
"נומים בצלים!" צרחתי.
כנראה השפעת הקול שלה ושלי יחד הייתה חזקה, מכיוון ששמעתי משהו נשבר.
רק עכשיו היא גמרה לשיר. היא הביטה בתימהון בכד הזכוכית הגדול שנשבר ובשבריו שהתפזרו על המסדרון. לאחר מכן, היא הביטה בנו ואמרה," אוי, לא ראיתי אתכן. הסיסמא?"
***
שלושתנו עלינו אל החדר, עדיין מושפעות מהשירה של האישה השמנה.
"כמה טוב לחזור," נאנחה מגי, כאשר פתחנו את הדלת.
שלושתינו קפאנו על המקום. בפנים, במיטה השמאלית ביותר, שכבה לה מיה.
היא נחרה שלווה ולא נראה היה שהערנו אותה כשדיברנו.
"מה? איך היא הגיעה לפה?" שאלה לוסי בהפתעה קלה. "בכלל לא ראיתי אותה מאז שישבה לידינו ברכבת!"
"אין לי מושג. אבל תזכרי שזאת מיה, היא יכולה להעלם לך מתחת לאף לפעמים," אמרתי באדישות ונכנסתי למיטה שלי.
למרות שהייתי די עייפה מצאתי את עצמי במיטה, במקום ישנה, מהורהרת.
גם שנה שעברה הזהירה מצנפת המיון לגבי האויב החיצוני ושדברים רעים עלולים לקרות בהוגוורטס אם לא נהיה מאוחדים. ובאמת קרה משהו. דמבלדור מת.
והיא עוד מציעה לנו שוב להיות מאוחדים? מדוע היא לא משתכנעת שבחיים לא יהיה לנו אחדות עם סלית'רין?
רק המחשבה על להיות 'מאוחדים' עם סלית'רין גרמה לי לחוש בחילה קלה.
באותו רגע גם נזכרתי באמא שלי, שעוד כלואה איפשהו שם… נזכרתי בניסיון שלי להציל אותה ובכישלון… ונזכרתי גם שהחזקתי ביד של פוטר…
איכס. עכשיו בא לי עוד יותר להקיא.
לאט- לאט, שהמחשבות עוד מרחפות בראשי, נרדמתי.
***
בבוקר מיה נעלמה עוד לפני שאפילו קמתי.
"זה מובן מאליו שהיא לא רוצה לדבר איתנו," אמרה לוסי בהרמת אף קלה. "אני בכלל לא מבינה מה יש לה."
דווקא היה לי מן מושג קטן, אבל העדפתי שלא לשתף אותה ואת מגי בזה.
שלושתנו ירדנו אל האולם הגדול והתיישבנו לאכול ארוחת בוקר. שוב, מיה לא נראתה באופק.
בינתיים, מקגונגל עברה בין השולחנות וחילקה לנו את מערכת השעות.
"אוו," נאנחה מגי. "תראו מה זה. יש לנו שעתיים כפולות של התגוננות מפני כוחות האופל בבוקר עם המורה המוזר הזה…"
הבטתי במערכת השעות, שנראתה מדכאת לא פחות מהתקופה הזאת.
"בטח היה להם קשה למצוא מורה השנה," אמרה לוסי. "אחותי סיפרה לי שכל שנה הם החליפו את המורה במקצוע הזה. מקצוע מקולל כנראה. בכלל, היא אמרה לי גם שסנייפ תמיד רצה את המשרה הזאת. אני לא מבינה למה הוא נעלם אם הוא קיבל מה שרצה -"
"רגע אחד," הרמתי את מבטי במהירות. "הוא הלך?"
"לא שמת לב, שרלוט?" היא שאלה. "הוא לא היה אתמול בשולחן!"
הבטתי אל שולחן המורים. הוא באמת היה חסר שם. זה אפילו עשה לי מעט יותר טוב.
"מה אתן חושבות שהוא עושה?"
"אין לי מושג." משכה מגי בכתפיה. "אבל זה בטוח משהו לא טוב."
מיה ולוסי המשיכו לאכול ולפטפט על השיעורים ואני רק לעסתי את הטוסט בעצלנות עד שהגיע הזמן ללכת לשיעור הראשון.
לוסי, מגי ואני קמנו מהשולחן לאחר שגמרנו לאכול והלכנו לשיעור הראשון – התגוננות מפני כוחות האופל עם אמיקוס קארו.
לוסי סיפרה לכולנו שאחותה סיפרה לה שהשיעורים בשנה השנייה הם כיפיים.
איכשהו לא הצלחתי למצוא מה הכיף בעניין הזה.
כשהגענו לכיתה הבחנתי בראשה הבלונדיני של מיה שהציץ מחבורת התלמידים שנכנסו לכיתה. מגי ולוסי הביטו אחת על השנייה ולוסי אמרה, "אני אלך לדבר איתה."
"בהצלחה," איחלתי לה.
לוסי התקדמה אל עבר חבורת התלמידים. לרגע אחד נראו עוד שיערותיה השחורות החלקות וברגע השני חבורת התלמידים הצטמצמה ולא מצאתי אותה עוד.
אבל לא הייתי צריכה לחפש הרבה, לוסי יצאה כמעט מיד מהמולת התלמידים, פרצופה עוטה הבעה כעוסה.
"היא בכלל לא הקשיבה לי!" היא אמרה בזעם. "באתי אליה והיא הייתה יחד עם ניקול ג'ונס. ביקשתי ממנה שנדבר לרגע והיא פשוט הסתובבה ומשכה את ניקול אחריה!"
"זה ממש גס מצידה!" אמה מגי בכעס. "מה קורה לה?"
אני שתקתי. לא מסוגלת לעכל שמיה מסוגלת להיות כל כך לא נעימה.
"בואו ניכנס," נאנחתי, כאשר ראשו של קארו הציץ החוצה. "נטפל זה אחר כך."
נכסנו אל הכיתה, שלא השתנתה כל כך מאז ימי סנייפ. נראה היה שקארו גם אוהב את אומנויות האופל, מכיוון שהתמונות המזוויעות של אנשים הנושאים קללות מחרידות עוד היו תלויות שם.
מיה נכנסה מיד אחרינו. לשבריר שנייה הביטה בנו, הסיטה מבטה ומשכה את ניקול אחריה לסוף הכיתה.
פערתי את פי לרווחה. "מה זה היה עכשיו?"
מגי ולוסי הנידו ראשיהם באנחה ושתיהן התיישבו בשורה האחרונה, רחוק ככל האפשר ממיה.
לא היה לי ליד מי לשבת. אבל בסופו של דבר, שכל הכיתה הסתדרה במהירות, מצאתי את עצמי יושבת ליד תלמידה אחת מגריפינדור שאני בטוחה ששמה היה סופי ג'ונסון.
"שקט!" קרא קארו וסגר את הדלת בטריקה. "שקט אמרתי!"
התלמידים השתתקו בבת אחת. קארו דידה עם גבו המגובן אל עבר השולחן והתיישב, כולו מתוח כמו קפיץ.
"דבר ראשון," אמר בעודו מביט על פני התלמידים. "נעבור על כמה כללים לפני שנתחיל בשיעור."
כמה תלמידים זקפו את גבותיהם. עוד חוקים?
"דבר ראשון," אמר בקול רוחש רע. "אתם תעשו כל מה שאני אומר. הכל. זה מובן?"
התלמידים הנהנו בשעמום.
"דבר שני." הפעם הוא קם ועיניו הבזיקו. "אני רשאי לתת כל עונש שעולה על דעתי, מובן? לא משנה אם דיברתם רק בשביל לבקש עט או דבר אחר, לא משנה אם רציתם לבקש או לענות על משהו אבל לא הרמתם יד."
מגי הרימה ידה.
"כן, העלמה – ?"
"אנדרסון," אמרה מגי והורידה ידה. "כשאתה אומר כל עונש, למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון," הוא אמר בכעס, כאילו החזרה על משפטו הקודם תגרום לו עוד רגע להתמוטט. "כשכאשר אני מוצא לנכון להעניש מישהו מותר לי להשתמש בכל אמצעי."
"אבל-"
"שקט!" הוא צעק ומגי נרתעה מעט. "דבריי מובנים בהחלט! ועכשיו, אלו החוקים. בואו נתחיל בשיעור."
הוא הידס לרגע ברחבי החדר ואז הצביע אל התמונות המזוויעות על הקיר. "היום אנחנו לומדים על-"
אבל לא הקשבתי בדיוק. נראה היה שהתלמידים לא בדיוק חששו מהחוק השני של קארו. כמו מהם פשוט הביטו בריקנות אל הלוח וכמה פטפטו בשקט. הסתובבתי לאחור. מיה וניקול פצחו בשיחה שקטה שבטח הייתי אחד מהנושאים בה.
"מרלון!" קרא קארו בכעס.
כל העיניים נפנו אליו בשעה שהתנפח בכעס.
"כן, פרופסור?" שאלה מיה במעט חשש.
"קומי ממקומך ועברי לשבתי ליד סמית'!"
"אבל –"
"עכשיו!"
"בבקשה, פרופסור –"
"עונש!" הוא אמר, וקול והיה נשמע משום מה מסופק. "ואל תגידי שלא הזהרתי אותך. עכשיו, עברי ליד סמית' עכשיו!"
מיה פלטה אנחה, נטלה את תיקה והתקרבה לעברי בצעדים קטנים וחוששים. סופי קמה ועברה ליד ניקול.
כשמיה ישבה לידי ניסיתי שלא לבהות בה. כנראה שזה התאים לה, כי היא הרחיקה את כיסה בהפגנתיות לקצה השולחן.
"בואי אלי בסוף השיעור כדאי לקבל פרטים, מרלון," אמר קארו והמשיך ללמד.
הוא המשיך ללמד אבל אני לא הקשבתי. פזלתי אל מיה. היא ישבה בידיים שלובות בכעס ופניה, שכבר לא עטו את הפרצוף הכועס, היו מרותקים לנקודה כלשהי. הסקתי מכך שגם היא לא מקשיבה.
בדיוק באותו הרגע שקארו כתב על הלוח ואנחנו התאמצנו לעמוד בקצב המהירות נשמה דפיקה בדלת.
כולם הרימו את מבטיהם מהמחברות. אפילו מיה, שעד עתה ריחפה לגמרי.
"תמשיכו לכתוב," הוא אמר בכעס וניגש אל הדלת.
כאשר פתח את הדלת נכנס ילד אל החדר. זיהיתי אותו מהשנה השביעית. הוא היה מעט נמוך ושמנמן ועל פרצופו העגול הייתה הבעה חוששת מעט.
"אה- פרופסור קארו, פרופסור מקגונגל ביקשה שאחרי השיעור כל התלמידים יירדו אל האולם בדחיפות. היא אמרה שיש הודעה חשובה."
קארו נהם משהו לא ברור שהילד כנראה פירש ככן. הוא יצא במהירות מהדלת וטרק אותה אחריו.
לאחר חמש דקות מייגעות שבסופן ניתנו לנו שיעורי בית רבים כולנו קמנו מהמקומות. על פי הנהלים השנה המורים היו אמורים ללוות אותנו משיעור לשיעור. ואכן, קארו יצא מהכיתה ראשון וכולנו אחריו בטור עורפי.
מיה, כמובן, הלכה כמה שיותר רחוק ממני.
מאחורי, התלחששו מגי לוסי בכעס על מיה. ניסיתי להתעלם, אבל לרגע אחד הציפה אותי שוב המחשבה על התנהגותה המוזרה של מיה. אני חושבת שבאמת הגיע הזמן לדבר איתה. אבל לא עכשיו.
בינתיים, הגענו אל האולם הגדול ואיתנו הגיעו כל התלמידים מבית הספר. אחרי כמעט עשר דקות של דחיפות וצעקות כולנו הסתדרנו בישיבה.
הבטתי אל שולחן הסגל, הפעם סנייפ ישב שם, ועל פניו הבעה מרוצה להפליא.
לאחר שכל הפטפוטים באולם דעכו מקגונגל, שפרצופה יחסית לסנייפ היה די כועס, קמה ממקומה.
"ובכן, תלמידים, אני חושבת שכולכם זוכרים שאמרתי אתמול שאהיה מנהלת זמנית." לרגע אחד פיה הצטמצם לקו דק. "ולמזלנו, מצאנו מנהל קבוע מהר מאוד וזאת הסיבה שהוזמנתם לאולם."
מנימת קולה אפשר היה לשמוע שבשבילה זה ממש לא מזל.
"לא ארבה במילים," היא אמרה, והניפה את ידה אל שולחן הסגל. "אני מברכת את המנהל החדש של הוגוורטס: סוורוס סנייפ."


תגובות (5)

אל תזכירי לי שבוע חופש…. -.-'
תמשיכי, אהבתי את הפרק :)

25/08/2014 19:46

תמשיכייייי

25/08/2014 19:55

יש לי הרגשה שהסנייפ הזה הוא אוכל מוות או אחד מהרעים.
בטח את צוחקת עליי שאני כזאת טיפשה.
זה בסדר, אני באמת טיפשה ;)

25/08/2014 21:47

חחח מש פתאום שירזוש? ההפך את גאונה! סנייפ באמת היה פעם אוכל מוות ואחד מהרעים אבל הוא הפך להיות טוב :) (טוב האמת זה סיפור ארוך חח אבל נספר לך בהזדמנות אחרת)

25/08/2014 23:30
Bar Bar

פרק מקסים
את כותבת מעולה
תמשיכי :>

26/08/2014 14:42
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך