זיכרון פרק 2-מייקאלה

כאב לי הראש, כאב לי הגוף, כאב לי הכול. קמתי מאדמה ומיד הכאב נעלם, לא זכרתי כלום, חוץ מאור. אור כול כך מסנוור, הייתי ביער גדול, התחלתי ללכת.
אחרי חמש דקות בערך שמעתי נהמה, הסתכלתי לכיוון שממנו היא באה וראיתי דוב רץ לכיוון שלי. רצתי לכיוון שלו, לא הבנתי מה אני עושה אבל לא עצרתי, כשהגעתי אליו נתתי לו אגרוף בבטן והוא עף 3 מטרים אחורה וצנח על שיח שמיד נעלם מתחתיו.
התקדמתי אליו, נגעתי בו עם רגלי בקלות אבל הוא לא הגיב, שמתי את ידי על בטנו ובדקתי אם הוא נושם.
הוא לא נשם, הוא היה מת. אחרי עשר שניות ששמתי עליו את ידי הוא התחיל לנשום, אחרי זה הוא התחיל לזוז, ולבסוף, הוא קם הסתכל עלי ורץ לעברי, קפאתי מרוב פחד, לא מהדוב אלא ממה שעשיתי.
כשהוא הגיע אלי ניסה לחבוט בי מצמצתי, ומצאתי את עצמי בעיר גדולה עם בניינים ומכוניות.
הסתכלתי על הסביבה, על המכוניות,על הרמזורים. "את צריכה עזרה?" שאל אותי נער גבוה בלונדיני, "אני לא זוכרת מי אני" עניתי לו. "אוקיי בואי פשוט נלך לבית חולים" אמר לי ושם יד על כתפי, הכול קרה כול כך מהר, תפסתי לו את היד סובבתי אותה עד ששמעתי קול שבירה.
שמעתי אותו צורח מכאב אבל המשכתי, המשכתי כאילו לא אכפת לי.
דחפתי אותו אל הרצפה והוא הפסיק לזוז, מת, שוטרים שהיו שם ראו את זה ושמו עלי אזיקים, וכששמו אותי בניידת שמעתי קולות שמרו לי משהו. אתם יודעים מה מוזר? השוטרים לא שמעו את זה רק אני.
והנה אני כאן חמש שעות אחרי מה שעשיתי בתא הכלא שלי, מסתכלת על עצמי במראה יש שיער עד המותניים די מתולתל וחום, אני שזופה, עיניים חומות-ירוקות, שפתיים עבות. רוצים לדעת מה הקולות אמרו לי?,
הם אמרו לי: "תחזיקי מעמד אנחנו באים בשבילכם" וזה מה שאני הולכת לעשות…