סוד אפל?- פרק שישי ושביעי! תיכנסו בבקשה…

טארה נלחצה מאתמול. היא לא הצליחה להירדם…
היא ידעה שימחקו לגרייס את הזיכרון, אבל לא הייתה בטוחה אם את כולו. היא עדיין זוכרת אותה? את שון, את קאיה וראין?
היא החליטה שתלך אל גרייס, היא הבטיחה לשון שתעזור לו לשלב אותה מהר.
היא לקחה את מדיה והלכה להתקלח.
כאשר יצאה רעננה ונקייה, היא נעמדה מול המראה והתבוננה בעצמה.
טארה מעולם לא אהבה את שיערה הסבוך והמתולתל, היא אף פעם לא הבינה מה שון מצא בה. למה שון אוהב אותה? כמובן ששון הוא אחד שהיה מסתכל על האופי קודם לכן, אבל להיפרד מאמנדה למענה? זה נשמע לה די מוזר. בכל אופן, טארה לקחה את המסקרה ומשחה אותה במעגל על עיניה, כך שריסיה יראו מושלם, היא הסתירה את נמשיה הקטנים במעט פודרה ומיד מרחה את האודם האדום והאהוב עליה. היא לבשה את מדיה ונעלה נעליה, וחיוך עלה על פניה.
*
נשמעה דפיקה בחדרה של גרייס, גרייס עמדה בחדר המקלחת וסירקה את שיערה. בהיותה שומעת את הדפיקה היא מיהרה לדלת ופתחה אותה.
"בוקר טוב," אמרה טארה מחויכת, לבושה ללימודים.
גרייס עמדה כמה שניות ללא הבנה, ומיד ענתה לה,
"בוקר טוב."
טארה נכנסה לבפנים. מטארה נדף ריח טוב, כנראה בושם שהשתמשה בו.
גרייס מיהרה לסיים לסרק את שיערה והייתה מוכנה.
"לאן הולכים?" גרייס אמרה ויצאה מהחדר עם טארה.
"חכי ותראי," טארה חייכה והתקדמה.
הן ירדו במדרגות ועברו במסדרון, הן הגיעו אל דלת היציאה וטארה פתחה אותה.
משב קור חדר לעורה של גרייס, ועורה הצטמרר. טארה עברה והחזיקה לגרייס את הדלת.
"גרייס? את באה?" שאלה טארה וחיוכה נמוג.
"כ-כן."
הן יצאו אל החצר וטארה נופפה לקבוצת אנשים בחוץ… גרייס בהתחלה לא זיהתה, אך אט אט נזכרה. בקבוצה חיכו שון, קאיה וראין.
הם עמדו עם ציוד מסוים וחיכו שגרייס וטארה התקרבו.
"היום נשחק בדמינטון," חייך שון וחילק לטארה וגרייס את הציוד.
–
גרייס אחזה במחבט ומולה עמדה קאיה מצחקקת.
"אני טובה," הודתה קאיה.
גרייס חייכה ולא אמרה לקאיה שכאשר הייתה יותר קטנה היא ואימה שיחקו גם כן בדמינטון.
גרייס ציפתה למשחק הזה. היא הרגישה שטופה בחום שידעה שיש לה אנשים שיכולים להיות חברים שלה. היא החלה לחבוט בכדור, ונהנתה מכל רגע.
היא לא זכרה שום דבר ממאורע אתמול.
כשכל החברים שלה מסביבה, שמרו את זה בסוד מפניה.
פרק שביעי-

גרייס שטופת הזיעה נפרדה לשלום ומיהרה לחדרה. היא רק רצתה להתקלח אחרי היום המתיש הזה. היא נכנסה למבנה והטמפרטורה הנעימה שאבה אותה, היא מיהרה במסדרון, ועלתה במדרגות.
"גרייס…"
גרייס הסתובבה במהירות אחורה.
"מי זה?" צחקקה, כנראה אחד מחבריה.
"גרייס…" ענה הקול שוב.
"מי זה?" שאלה שוב, מזהה שזה לא קול של אחד מחבריה.
הקול החל לצחוק.
"את זוכרת את מאורעות אמש?" הקול המשיך.
גרייס לא ענתה. שתיקה ארוכה נוצרה.
"ככה חשבתי. הם מחקו לך את הזיכרון."
גרייס הביטה במסדרון הריק בתדהמה. ראשה מחפש בעקבות הקול, והיא לא מוצאת אותו. היא המשיכה להתקדם בצעדים גדולים אל עבר חדרה.
גרייס נכנסה במהירות לחדרה, נעלה את הדלת ונשענה עליה.
'מה קורה כאן? מה קרה כאן אתמול? מה אני לא יודעת? אפשרי למחוק את הזיכרון בכלל?'
השאלות רצו בחשבתה של גרייס ללא הפסקה. היא נשכבה על מיטתה מביטה בתקרה.
"גרייס," שוב הקול קרא לה. היא התרוממה לישיבה וקיפלה את ברכיה אל חזה. היא לא ענתה, היא הביטה בחדר הריק והשקט.
לפתע ראתה משהו, היא פתחה את מנורת הלילה שעמדה לצידה והביטה בדמות.
זו הייתה נערה גבוהה, שיער סגול וארוך היה פזור ופרוע. עיניים ירוקות נעצו מבט בגרייס.
הנערה התקדמה לאט אל עברה של גרייס.
גרייס לא פחדה משום מה. היא פשוט תהתה.
"איך נכנסת לחדר שלי?" שאלה גרייס במהירות.
עלה חיוך אצל הנערה. היא התיישבה בקצה מיטתה של גרייס.
"יש הרבה דברים שאת לא יודעת," גיחכה הנערה. "כל מה שלא בא להם בטוב, הם ימחקו לנו את הזיכרון."
גרייס הביטה בה וכמעט התפקעה מצחוק. "למחוק את הזיכרון?" צחקה כבר.
חיוכה של הנערה נמוג.
"כולנו כשפים. גם את גרייס, לכן גררו אותך לפה." אמרה הנערה ולעסה מסטיק שרק עכשיו גרייס הבחינה בו., גרייס הפסיקה לרגע לצחוק.
"אוקיי, תקשיבי. אין לי מושג למה הביאו אותי לכאן, זו הייתה החלטה של אימא שלי, לא יותר מזה. אני לא צריכה להקשיב לסיפורים על כשפים, כשגם ככה אני לא רציתי לעבור לכאן," נעמדה גרייס על המיטה והביטה על הנערה מלמעלה.
כעבור מספר שניות, הנערה נעלמה.
"מה? איפה את לעזאזל?! את עושה לי מתיחה?!" צעקה גרייס וירדה מהמיטה.
"אני עדיין פה."
גרייס הסתובבה אחורה וראתה את הנערה על המיטה, לא זזה ממקומה.
גרייס הביטה בה בפליאה.
"את בטח צוחקת עליי…" היא אמרה והחלה ללכת בבהלה אחורה, עד שנתקעה בשולחן הכתיבה שלה.
הנערה צחקה.
"שימי לב לזה."
הנערה נעלמה לפתע,
וכעבור שלוש שניות נעמדה שעונה גם כן על שולחן הכתיבה, על יד גרייס.