סופר נערה 2: תקווה-פרק 17-ילדה אבודה

לא האמנתי למראה עיניי, ידיי התכווצו לאגרופים ורעמים נשמעו מרחוק
"סערה מתקרבת, כדאי שתמצאו מקום להתחבא" אמרתי מתקרבת אליהם באיטיות בוחנת אותם למקרה שהם נושאים נשקים מוחבאים, לעולם אין לדעת מה היא תעשה
"אנחנו לא פה בשביל להילחם קלודיה, דיימון…" פורטר התחיל לומר אבל נינה עצרה אותו, משחררת את אחיזתה בו והתקדמה אליי באותו קצב שאני התקדמתי אליה, נפגשנו כמה מטרים מפורטר בוחנות אחת את השנייה עיניה האפורות נראות עייפות ומבוגרות, כאילו ראו הרבה. היא נאנחה והרכינה את ראשה, משהו בחזה שלי התכווץ והרגשתי הקלה כלשהי
"אני מקווה שתוכלי לסלוח על הדברים שעשיתי, זה יסביר למה אני לא פה בשביל להילחם" אמרה נינה והגישה לי תמונה ישנה ומקופלת, הבטתי בה במבט שואל ופתחתי את התמונה, היא צולמה לפחות לפני שמונה עשרה שנה לפי הצבעים והעובדה שהיא לא תלת מימדית בתמונה ראו את כריסטיאן עם תינוקת בת כמה חודשים עם שיער אדמוני ועיניים אפורות חיוך עייף על פנייה הקטנות. לקח לי כמה שניות להבין את החיבור, לגלגלי המחשבה להתחיל לעבוד שוב ולקלוט את המסר
"את…" אמרתי מנסה לחשוב על מה לומר, היא חייכה חיוך קטן כשהמשכתי לדבר
"את הילדה האבודה" השלמתי את עצמי, מנסה לעכל את כמות המידע שנפלה עליי, הרעמים הפסיקו וריח של אירוסים עף ביחד עם רוח חמימה שעטפה אותי ואת נינה
"את יודעת מה אני צריכה לעשות" היא אמרה, מרצינה את פניה ומחכה לתגובה שלי. הינהנתי חיכיתי שהבת האבודה תמצא אותי, סוף סוף מישהו לשתף באמת חוץ מקיילו מעניין מה עלה בגורלו
"אבל לא פה. לא עכשיו, אני רוצה להיכנס פנימה לראות מה קרה בזמן שלא הייתי פה" לחשתי לה והבטתי מעבר לכתפה מחייכת לפורטר שנראה שמח מתמיד
"הוא מסב לי אושר, ואני לו. אני מקווה שהוא יצליח להסתדר עם כל העיניין שאתם…" השתקתי אותה לפני שהיא אמרה את ההמשך, האמת לא צריכה לצאת עכשיו
"אם מישהו ישמע אותנו זה לא יגמר בטוב, בואי איתי ואני אעזור לך להתרועע עם האנשים" אמרתי ותפסתי את ידה, זרם עבר בינינו והרגשתי עצב וכעס נוראי מלווה בקנאה ובלבול. ניערתי את התחושה ממני וחייכתי חיוך קצר מובילה אותה לתוך המוסד, שכנראה ישמש לה כבית חדש.

~המאורה של דיימון~
מסך ענקי הציג את מה שהתרחש כרגע ליד המוסד, דיימון ישב בכיסא שלו פניו מלאות כעס שהוא ראה את קלודיה לוקחת את נינה לתוך המוסד
"לא!" הוא צעק מטיח את אגרופו על השולחן ושובר אותו, ענן אבק עף ברחבי החדר וליכלך את הגלימה שלו
"אלמר, תביא את המעיל שלי. אנחנו יוצאים לטיול" הוא אמר מקים את עצמו מהכיסא ומוריד את הגלימה שלו חושף את פרצופו, חצי אדם וחצי מכונה. עיניו השחורות קופצות מעורו החיוור והמתכת מסביב לעיניו לא הווסיפה חן, הוא הלך אל עבר ארון דק וגבוה מוציא ממנה עניבת פרפר שחורה ומסיכה לבנה לחלוטין שהותאמה בדיוק למידותיו הוא שם אותה והסתיר את חלקיו המכניים
"הנה המעיל שלך אדוני, אתה מוכן?" אמר אלמר והלביש את דיימון מנקה את האבק ממכנסיו
"תישאר כאן אלמר, אני צריך לעשות את זה לבד" דיימון אמר והוציא מכיס מעילו שלט קטן ועליו רק שני כפתורים, אחד כחול והשני כתום. הוא חייך ולחץ על הכפתור הכתום

לכולם לקח זמן להסתגל לתוספת החדשה והישנה למושיעים, אבל במהרה הם הבינו כמה דומה נינה להם, מוזיקת פופ התנגנה ברגע כשגררתי את אליסון איתי לרחבת הריקודים. עשן החל למלא את האולם הענקי ודמות ממוסכת הוםיעה באמצע רחבת הריקודים
"ברוכים הבאים והשבים למוסד! היום בלו"ז… מוות" שמעתי את קולו של דיימון ורציתי להבין שזה לא אמיתי.