אני חברה של המפלצת
"זו הפעם האחרונה שלי. נשבעת." מלמלתי לעצמי בעודי דוחפת לעצמי אצבעות לגרון.
"את אומרת את זה כל הזמן. בכל פעם שאת מקיאה, את מבטיחה שזו הפעם האחרונה שלך." פיצול האישיות המעצבן שלי, דניאל, צחקקה בתוך ראשי.
"שתקי דניאל. אני לא יכולה להקיא כשאת מדברת." אמרתי בקול של שיכורה.
"היא צודקת. את לא תוכלי להימלט ממני. ברגע שאת מתחברת אלי, את שלי לנצח." אני יכולה ממש לראות את חברתי הוותיקה, מיה, יושבת לידי בשירותים הקטנים ומחייכת.
היא תמיד מאושרת לראות אותי הורסת את עצמי.
"את טועה!" אני צועקת עליה, אבל אפילו אני חושבת שאני נשמעת נואשת ושקרנית.
"רייצ'ל, יקירה, כמה פעמים כבר אמרת את זה? כמה פעמים ניהלנו את השיחה הזו? את לא משתנה. את נשארת תקועה באותה נקודה בחיים שלך שבה התחלת להקיא. את כמו חולת סרטן, אני מונעת ממך להתקדם. אני הורסת אותך, אבל את לא יכולה לעשות נגד זה שום דבר. תרופות לא יכולות להציל אותך. את בודדה במערכה מולי, ואת מפסידה." אמרה מיה בשמחה.
"מיה בולימיה, תסתמי! את שקרנית!" צעקתי.
"את יודעת שאני צודקת ואת טועה. אבל כואב לך מידי להודות. אני זוכרת שפעם ניסחת את החברות בינינו בתור כאב מתמשך. את צדקת, אבל היא כואבת רק לצד אחד. לצד שלך." המשיכה מיה בלי למהר.
היא חייכה באושר למראה הדמעות שבצבצו בעיני.
"יש לי חברים שיעזרו לי… הורים…" מלמלתי, אבל זה היה שקר.
הם נעלמו מזמן. ניסיתי לתפוס את שאריותיהם המתפוגגות, אבל הם נעלמו.
הם ברחו ממני והותירו אותי לבדי, להילחם במיה.
מלחמה אבודה מראש.
"את תמותי. את תמותי כמו כל שאר הבנות הטיפשות שהאמינו לי כשאמרתי להן שאני יכולה להפוך אותן ליפות. את תיפלי יותר ויותר עמוק לתהום שחורה שבה אף אחד לא יוכל לעזור לך, לא יהיה לך אף אחד להיאחז בו." היא המשיכה לדבר, לספר לי על העתיד השחור שלי, ולאט לאט הבנתי שהיא צודקת.
אני לא אוכל לנצח אותה לבדי. אני אהפוך לעוד טיפשה שמתה במשקל מזערי לאחר הקאות מרובות. כולם יגידו כמה מילים ולא יחשבו עלי פעמיים. אני אשכח כמו עוד מיליוני בנות שהיו מפגרות כמוני.
אולי כדאי לי לוותר? התאבדות יפה יותר ממוות אטי בידיה של מיה.
כשלתי מחוץ לשירותים אל החדר שלי ונפלתי על השטיח.
"תראי לאן את מביאה אותי, בולימיה. אני דנה עם עצמי איך עדיף לי למות." אמרתי למיה שעמדה מאחורי.
"אין לך אפשרות בחירה. את תמותי בידי, בעוד חודש, לא יותר." היא אמרה.
"אני יודעת, בולימיה יקרה. אני יודעת." נאנחתי והתגלגלתי על גבי.
"תשני עכשיו. אני אלך לבקר לי חברה אחרת." אמרה מיה.
"להתראות, חברה." אמרתי ועצמתי עיניים.
לנצח.
תגובות (19)
הממ, מדהים. וכ"כ נכון.
אני אהרוג אותך אם זה אמיתי ^^
לעזאזל זה טוב. וריצ׳יל סליחה על הקללה אבל הנושא הזה, הוא… הוא נורא. הוא מצלק אותך בצורה מחרידה. כתיבה יפה, בחירת תיאורים נבונה. וכמו שליזה אמרה.
את כל כך מתה עם זה אמיתי…
וואו זה מעולה
אני מתה לשמוע ממך את המילים: "נאא סתם המצאתי את זה…"
כתבת ממש טוב
אני לא המצאתי את זה…
אבל אל תהרגו אותי, אני עושה בזה עבודה מעולה בעצמי.
שאלום. את יודעת שקראתי מחקר? כתוב בו, בולימיה רק מנפחת את הגוף וגורמת לו להיראות נפוח ושמן יותר (זה מה שאני זוכרת, הוא היה ארוך נורא ומעניין) וגם היה כתוב שאף בולימית לא הגיעה לעמק השווה עם הגוף שלה בזכות הבולימיה, ז״א שבולימיה לא גורמת לך להרגיש שלמה עם עצמך.
. תחשבי על זה, הבנות הבולימיות רוצות להשתלב בחברה, הם משוות את עצמם לאחרות. אבל בסופו של דבר הם עושות את זה כדי לא להרגיש בודדות, יוצאות דופן, אולי לרצות את הבנים.
ובכן לפי התיאוריה שלי, בנים והחברה שלנו בכללי, מעדיפים בנות שמנות מאשר בנות חולות.
בנים מעדיפים בנות חכמות ונחמדות מאשר רזות סתומות וביצ׳יות.
תעבדי על האישיות שלך, תעשי גם ספורט ותאכלי בריא.
אצלי גם היו כמה פעמים שחשבתי דברים רעים על הגוף שלי. זה קורא לכוולן.
אני רזה מידי, אני שמנה מידי, אני שעירה מידי, אני לבנה מידי, אני חומה מידי.
בסופו של דבר, חלק מהבנות מבינות, זה הפאקינג גוף שלי, ואיתו אני חיה ומתמודדת. אף אחד לא שאל אותי מה אני רוצה, ככה זה.
את חכמה, ישלך כתיבה מדהימה, ישלך אישיות. זין על כל השאר. (סורי על השפה זה נתקע בלקסיקון…)
את זה אני הבנתי, את זה את גם תביני.
היום אני מתה על הגוף שלי, אני לדעתי בול כמו שצריך, אני לא מושלמת, אבל אני לפחות אנושית. נולדתי לעשות טעויות לא לזייף שלמות.
שיהיה יום שקט בלי אזעקות כי היום אני חוזרת לארץ אערעעע.
אני אומר לך את מה שאני אומרת לכל השאר-
קל להגיד קשה לעשות.
"אם יום אחד כל הנשים בעולם היו קמות בבוקר ומחליטות שהן אוהבות את איך שהן נראות… תחשבו כמה תעשיות היו פושטות את הרגל!"
אני חושבת שוודי אלן אמר את זה, אבל הקטע הוא שאת לא היחידה שלא מרוצה ממה שהיא רואה, רק חבל שאת דופקת לעצמך תחיים
אני הולכת להעריץ את וודי אלן עכשיו ולסגוד לו.
נושא נורא. כמו אנורקסיה.
פשוט אני מתבוננת במראה, אני רזה! אני מנסה לשכנע את עצמי שאין לי כל סיבה לחשוב שאני שמנה כי אני רזה אבל לא מצליחה.
מזל שאני עצלנית ואסור לי לצאת מהבית, אחרת הייתי גם עושה ספורט.
רייצ'ל את רזה גם. אנורקסיה ובולימיה חברות. אז תדעי לך, גם שתינו חברות.
וננצח.
וממתי אני לא פסימית?
רייצ'ל הישארי חזקה.
ותסגדי לוודי אלן, זה כנראה יעזור לך.
יש כאלה גלולות שמפתחות תאבון רצחני? ואז לאכול קצת ולא להקיא?
אני חושבת שכל אחד צריך כאלו גלולות, שמפתחות תאבון.
ואני מבינה… מבינה כמה קשה להפסיק.
גם כשאני יהיה רזה רצח אני אראה משהו אחר.
גם כשגופך יתחיל לצרוח מכאב תרצי להפסיק זה יהיה קשה.
זה מאבק. מאבק על חיים. מאבק על מראה. על אישיות. על הכל.
אני הייתי רוצה לומר לך דבר אחד: מיה ואנה לא יישארו חברות כי אנחנו נרצח אותן!
רצח! מוות! אימה! כאב! סבל!
רייצ'ל. הגנים שלי הפכו אותי לרזה. אני שוקלת בערך שלושים וכשאני רק אוכלת טיפה אני מתמלאת. הבטן שלי כואבת וחטפתי שני ווירוסים במעיים מסוגים שונים בשנה אחת (הייתי במוקד מחוברת לאינפוזיה כי הווירוס הראשון ייבש אותי). וזה הדבר הכי נורא בעולם. אני כל כך הייתי רוצה להיות סבירה כזאת.
לפי דעתי אני מאוד יפה, ואני אוהבת את מראה הגוף שלי, אבל הייתי מחליפה אותו בכיף בעד גוף לא מושלם, אבל גם לא פגיע. זה נורא לחיות ככה. אנשים היו זוכרים אותי כי החסרתי מבית ספר כל הזמן בגלל כאבים נוראיים.
אל תגידי לי שקל לומר.
אני חווה כאב כל יום ואין כל כך תרופה לזה.
אני לא מצליחה להשמין.
וזה אחד הדברים הכי גרועים. אני רזה מידי. כואב לי כל כך.
אני די לא קשור פה, כנראה.
רציתי רק לומר ש… אני לא מבין בנות.
אני מבין שקשה להפסיק יותר מכולם.
אבל אני לא מבין רק למה להתחיל וכל השאר כבר ברור.
זה לא רק בנות, אתה יודע.
זה נורא. צמרמורות. דיאלוג פנימי כל כך אמיתי ונכון. להיות כל כך כנה עם הרגשות שלך ולהביט לשדים בעיניים.
הרשו לי להעיר משהו בנוגע לבנים, לפחות איך שהם מתנהגים בכיתה שלי:
אם תתחברו אליהם ותדברו איתם הרבה ותצחקו איתם (וכן, לפעמים זה דורש קצת חנפנות) הם יתייחסו אליכן, לא משנה כמה יפות או פחות יפות אתן. בסך הכל, תחשבו על זה ככה: מה עדיף לאנשים אחרים? לבלות עם אנשים יפים, או לבלות עם אנשים שגורמים להם להרגיש יפים?
ברור שהתשובה השנייה.
ורייצ', אני זוכרת שמתישהוא אמרת שאת באיזה תוכנית של חכמים ושמת קישור לאתר. הייתה שם תמונה של השכבה שלך ואמרת לנו מי את (הפדחנית שעומדת ליד האקס שלה, עם הסווטשירט הסגול, אם אני זוכרת נכון). ואני, בתור אחת שחושבת שהיא נראית בסדר, את בסדר גמור.
לעזאזל, היה לך -אקס- להתפדחן לידו. זה לא אומר משהו?
אני חייבת להודות שהקטעים האלה כל פעם מתישים אותי. כי צר לי להודות, אבל אני לרוב אומרת את אותו הדבר. אין לנו איך לעזור לכם (זה בכוונה "לכם") וזה מעמיד אותנו מחדש שוב ושוב במצב של חוסר אונים. באמת עכשיו: מה אני צריכה לעשות? תגידי ואני אשתדל. ללכת לכל בחורה ברחוב ולהגיד לך שהיא יפה כמו שהיא? לגזור את השיער שלי ולפלל(=לעשות פלולות, כן, תהרגו אותי. אני מחללת את השפה העברית) את פניי? איך עוצרים את הדבר הזה?
זאת הבעיה. אני חושבת שדברים כאלה יכולים לבוא רק ממשהו פנימי. משהו שכל אחד ואחת מבינים שהם יפים (או מבינים שהם עצלנים מכדי לעשות משהו, כמוני) וזהו. אני לא יודעת איך אפשר למנוע או לעצור את זה. פשוט צריך להאמין בך שתגיעי לזה מתישהוא.
רייצ', את סדיסטית גאונה. זה השילוב המושלם. לסדיסטיים גאונים יופי זה רק בונוס, ואני בטוחה שיש לך את זה.
אגב, רייצ', הרשי לי להצטרף אלייך בהערצתך את וודי אלן. אחרי שארצח אותו בגלל שגרם לי לזמזם את "אגם הברבורים" במשך יומיים.
וגם לבעיית קשב וריכוז מהפסקול של "Radio Days"(נראה לי כל מפעל חייו של וודי אלן הוא להכניס אותי לבית משוגעים).
רייצ'ו, תקשיבי לחתולי הים.
תסגדי לחתולי הים.
תחיי את חייך לפי הקוד הגאוני של חתולי הים.
מה שהיא אמרה.
היי, "רייצ'ו" זה נחמד, אם כי אני עצלנית, אז אשאר עם "רייצ'" ><
אני קוראת לה רייצ'ו עוד מהצ'אטים בג'ימייל :P