שלושה בפנימייה: תקופה ראשונה – פרק 1

קמיל התבוננה במזוודה וחשבה באושר "סוף סוף אני עוזבת את המקום הזה" ובמקום הזה, התכוונה לבית שלה. ההורים שלה היו ההורים הכי גרועים עלי אדמות- הם לא תמכו בה ואפילו לא זזרקו מילה והתלוננו על כל דבר שעשתה- אפילו שניקתה את חדרה קיללו- "מדוע עשית זאת ללא אישור? אנחנו משלמים למנקה בשביל זה, אז אל תתערבי!".
אומנם לאור מצב ההורות של אמיר ורותם, הייתה בטוחה שהמקום אליו שלחו אותה יהיה אפילו גרוע יותר מהם- והיא קיוותה שהיא טועה. "לפחות שם אוכל למצוא חברה, או שתיים או שלוש…".
קמיל לא נראתה ילדה חברותית למדי עם השער הכהה והעיניים המביעות קור כה עז למרות שהן בכלל חומות, למעשה חומות-ירוקות-אפורות, או צבע מוזר כזה או אחר. גם עורה היחסית חיוור לא שיפר את המצב, ובגדים הכהים והשרשרת עם הגולגולת לא עזרו להסיח את הרושם מפניה שנראו כפניה של הגותית האולטימתיבית (הערת הכותבת: איך כותבים את זה לעזאזל?!).

קייט הביטה באחיה. הוא לא היה מודל היופי, אך לדעתה היה חמוד כמו תינוק בן שנה, למרת שבקרוב יהיה בן 8. שערו היה חום בהיר, פחות בלונדיני משלה, ועיניו היו ירוקות כמו שלה, או חומות- פניו היו תמיד מוסתרות בכובע וראשו מושפל כך שלא יכלה לזכור. מדוע הכובע? אבא שלה היה משתכר כל לילה ומכה אותו- היא כבר למדה מגיל צעיר לברוח וחוץ מהצלקת שבגב התחתון, ממש בצד הגוף אין לה שום סימן קשה.
"אנחנו נהיה בסדר דן-דן" היא לחשה לו- למרות שמהספרים המעטים שקראה למדה שפנימיות תמיד מנוהלות על ידי נשים שמנות, אפילו יותר מטום שלומד בכיתתה, בערך בנות 40 וקשוחות וקשות, והנורא מכל: שונאות ילדים, שמנהלות את המקום בשביל הכסף שהן מקבלות למרות הזנחת הילדים.
"בטוחה?" אמר לה, והיא יכלה להבין שהוא לא מאמין לה.
"כן- זו המציאות ולא איזה סיפור, חלום ואו סרט" היא אמרה בהבעה חתומה, רועדת למדיי.
"המונית הגיעה. בהצלחה ילדים" אמרה אמם.

על הרציף שבסף הפנימייה "לב חם" עמדה קמיל, אוחזת במזוודה הסגולה הגדולה ביד אחת וביד השנייה בשני תיקים, באחד תכשיטים, קצת איפור וציוד כמו שמפו, סבון ומסרק- ציוד חובה לנערה מתבגרת ובתיק השני, שהיה מלא במחזיקי מפתחות מחוצה לו, החזיקה את ספרי הלימוד להם נזקקה. המקום נראה בדיוק כמו בתצלומים שמצאה באינטרנט כשבדקה באישון הלילה, כשהוריה כבר ישנו. הם אומנם הרשו לה במחשב, אך צרחו עליה ברגע שהתיישבה על הכסא "אני עובד/ת עכשיו" אמרו לה, וסימנו לה לקום מהכסא, והתיישבו במקומה.
"כנסי כבר" צעק עליה נהג מונית שקולו הזכיר לה את קולו של אביה, והיא התקדמה מעט, מספיק כדיי שמי שבתוך המונית יוכל לצאת. מתוך המונית יצאה "בובה" כפי שקמיל נהגה לכנות: משהו בין בלונדיני לשטני, עיניים ירוקות ורזון כמעט מגעיל- אך קמיל הייתה מלכת הרזון, כך שלא יכלה להתלונן. לצדה נעמד ילד קטן, פניו מוסתרים. לפי הערכתה של קמיל בערך בן 7, אולי 8, והנערה הייתה בערך בת גילה. את הילד לא יכלה ממש לשפוט, אך הניחה שהוא אחיה של הילדה ושהוא דומה לה.
"תכנסו כבר, בנות טיפשות!" צרחה אישה מעט שמנה, והבנות נבהלו והחלו לרוץ לכיוון הכניסה, הילד אחריהן, שומר על פנים מוסתרות.
"ש-שלום" אמרה קמיל, "קמיל ווסט, חדר 14".
"דלת רביעית מימין בקומה השנייה. אין מעלית, ילדונת, תסתדרי עם העקב הקטן והמטופש שלך? אני מניחה שתאלצי, כדיי לא להרוס את הציפורניים שבנית במשך שעות" אמרה האישה הרחבה, בערך בגיל 50.
"ק-קייט ג'ינו, גם חדר 14" מלמלה קייט, "וזה דני, חדר 10"
"אם את גם חדר 14, למה את טורחת לציין?!" אמרה האישה בעצבים, "ואתה, ילדון, כדיי שתוריד את הכובע. החדר שלך הוא בקומת קרקע,אין שמש. חדר ראשון משמאל.

"אני בכלל לא בונה ציפורניים" אמרה קמיל לקייט, "טוב, לפחות לא ברגליים…"
"מה הסיפור שלך, דיכי?" שאלה קייט.
"אה?" אמרה קמיל והרימה גבה באזהרה.
"איך הגעת לפה?" הצילה את עצמה קייט,
"הצלה יפה. ההורים הכי גרועים אבר, אבל לא נורא, גדלתי נורמאלי. אנגלית טובה, ציונים מעולים בקיצור חרשנית מהסרטים. ואת, חרסינה, מה איתך?" אמרה קמיל.
"אני לא בובת חרסינה- ואצלי זה הורה מכה. אמא מנסה להציל אותי ואת אח שלי מציפורניו השיכורות של אבא שלי" הסבירה קייט.
"שנת צהריים" נשמע קול, והמנהלת הופיעה, כמו שקייט דמיינה אותה: אשה שמנה, יותר מהאשה שחיכתה בכניסה, בערך בת 40 ובעלת טעם נורא בבגדים: שמלה פרחונית ורודה, בגזרה רחבה ומעט הדוקה במתניים- טעות איומה לאשה כמוה. למעשה, המשרוקית שהייתה תלויה על כתפייה בשרשרת השוותה לה מראה של מורה לספורט- עוד משהו שקייט שנאה.
"ותיזהרו, יש לי עיניים בגב"