לעמוד בצל פרק-22

לורה ותומאס עדיין ישבו בסלון מדברים והחלטתי להודיע קודם לשאר, היום בערב נצא החוצה ונהנה בפעם הראשונה מאז שהצטרפתי ללהקה הזאת. עליתי לחדרה של ליה בקומה השנייה, דפקתי על הדלת והיא אמרה לי להיכנס.
"היי לא ידעתי שיש לך חברה." אמרתי כשפתחתי את הדלת וראיתי את אוליבר יושב בכורסא מול המיטה שעליה ישבה ליה.
"זה בסדר, לא הפרעת לכלום. רצית משהו?" שאלה והסיטה את שיערה האדום מאחורי אוזניה.
"כן אנחנו יוצאים רק הבוגרים, זאת אומרת כל מי שהשתנה מעל גיל 17, לשתות בערב. אתם מעוניינים?" שאלתי והם הביטו אחד בשני.
"בטח, אין סיבה למה לא להנות קצת אחרי כל מה שעבר עלינו." אמר אוליבר ושניהם חייכו, חייכתי חזרה.
"מצוין, יוצאים קצת אחריי השקיעה אז תתכוננו." אמרתי וסגרתי את הדלת אחריי הולך לחדרה של רייבן ודופק על הדלת.
"כן?" שאלה רייבן כשפתחה את הדלת, נראה שהיא ישנה והערתי אותה.
"סליחה שהערתי אותה, אנחנו יוצאים בערב לשתות את ולולי מטרפות?" שאלתי והיא סגרה לשנייה את הדלת, היא פתחה אותה מחדש והביטה בי בקרירות.
"אנחנו נבוא אם תבטיח לא להעיר אותנו עד שיוצאים, אנחנו עברנו דברים קשים והיא עדיין תשושה מהשינוי." אמרה והנהנתי בשקט, היא סגרה את הדלת ואני עליתי למעלה לחדרו של אנטוני. שמעתי ציחקוק כשהתקרבתי לדלת ומשהו נופל, דפקתי על הדלת ואנטוני פתח אותה. הוא היה בלי חולצה ונראה שלורן מאחוריו עם החולצה שלו.
"כן אנדרו?" שאל בקול כמעט רציני אבל החיוך שעל פני לא עזר לו.
"היום בערבשתיה, מצטרפים?" שאלתי במהירות, מה שהם לא עושים עכשיו אני לא רוצה להפריע.
"בטח, אחרי השקיעה?" שאל ודחף את לורן קלות אחורה.
"כן, נתראה." אמרתי "ותהנו…" לחשתי לו והוא חייך סוגר את הדלת וכנראה רץ ישר אל לורן כי שמעתי אותה צוחקת בקול ואז את הקול של קפיצי המיטה שלו.
'שיהנו, הם צעירים לנצח.' חשבתי לעצמי מגחח קלות ויורד חזרה לסלון, תומאס לא היה שם ורק לורה ואלה ישבו שם מדברות. לחשוב שלורה קטנה מאלה בארבע שנים ונראית כאילו היא גדולה ממנה בדיוק באותה כמות זמן, המראה המשעשע הזה החזיר אותי לאחותי הקטנה שתמי נראתה גדולה יותר. מעניין איך המשפחה שלי, לא ראיתי אותם מאז שהשתנתי והם לא חסרו לי כמעט. הם פשוט חושבים שעזבתי לקולג' ולא חזרתי אליהם, אני אתקשר אליהם. אודיע להם שקיבלו אותי לאיזה קורס סודי ואני לא אחזור הבייתה כי זה כולל מקום מגורים ועבודה.
"הי בנות, אתן יודעות איפה תומאס?" שאלתי יוצא מהמחשבות שלי וחוזר למציאות.
"נראה לי הוא יצא ליער, אבל יכול להיות שהוא בחדר." אמרה לורה וחזרה לשיחתה עם אלה. יצאתי מהבית ושוטטתי חצי שעה ביער עד שמצאתי את תומאס עומד ליד הקבר של וויליאם, הנחתי יד על כתפו ברכות.
"אתה חושב שהוא צופה בנו?" הוא שאל והבכי עדיין בקולו.
"אם הוא יכול הוא צופה, היום בערב אנחנו יוצאים לשתות. זה לפעים עוזר עם הכאב, אתה לא חייב." אמרתי והוא גם הניח את ידו על כתפי.
"אני אבוא, הוא היה רוצה שאני אבוא." אמר ומשך באפו, עמדנו שם למשך כמה דקות בשקט מוחלט. השמש החלה לשקוע מעל האגם גורמת לו לנצנץ, השמיים נצבעו בוורוד וכתום רכים ואני הרדתי את ידו מכתפו.
"אנחנו עוזבים אחרי השקיעה, תהיה חזק." אמרתי והוא הנהן קלות בשקט, עיניו אדומות ודמעות נקוות על סנטרו נופלות צלולות על הדשא הירוק.