מתחילים מחדש- פרק 24

נקודת מבט הגר
"אני מת לראות אותך." אמר מאור כשדיברנו בפלאפון.
"נו, אז תבוא!" לחצתי עליו.
"בואי את." הוא אמר.
"אתה יודע שאני לא יכולה." אמרתי בכנות.
"למה לא? כולם מתגעגעים אלייך." אמר מאור.
"גם אני מתגעגעת לכולם." אמרתי בעצב.
"נו, אז בואי לבקר." אמר מאור.
האמת, באמת כל כך רציתי, כל כך רציתי לראות את כולם אבל לא יכולתי, לא הייתי מוכנה לזה, ידעתי שאם אני אבקר שם אז אני לא אוכל לחזור הביתה אחר כך.
"נו בוא אתה, אתה לא רוצה לראות את הבית החדש?" שאלתי.
"אוח, שכנעת אותי." הוא אמר.
חייכתי לעצמי חיוך מנצח.
"אני מתארגן ונוסע אלייך." אמר מאור.
"מחכה לך." אמרתי בחיוך, יכולתי להרגיש שגם הוא מחייך עכשיו.
"טוב אז ביי." אמרתי וניתקתי את השיחה.
נזרקתי על המיטה שלי וחייכתי, הייתי כל שמחה שאחרי חודש סוף סוף אני אראה אותו, את הבנאדם הכי חשוב לי בעולם.
פתחתי את ארון הבגדים שלי, והחלפתי בגדים לבגדים יותר קלילים, הוצאתי שמלה פרחונית מהארון, העברתי מחליק על שיערי והייתי מוכנה.
ירדתי לקומה הראשונה והתחלתי להתהלך ממקום למקום בבית, כאבה לי הבטן, הלב שלי דפק כמו משוגע, כל כך רציתי כבר לראות אותו.
ישבתי על הספה בסלון וצפיתי בטלוויזיה, אחריי רבע שעה בערך נשמעה דפיקה על הדלת.
קמתי ממקומי וכיביתי את הטלוויזיה, ורצתי לכיוון הדלת ופתחתי אותה.
הוא עמד שם, חתיך כמו בכל פעם כשריח טוב של בושם מגיף ממנו, קפצתי עליו בחיבוק מתמכרת שוב מחדש לריח שלו, לריח שכל כך התגעגעתי.
התנשקנו נשיקה ארוכה וסוערת, רק עכשיו אני מבינה כמה התגעגעתי אליו.
~
"וזהו, זה החדר שלי." אמרתי כשסיימתי להראות למאור את כל החדר בבית.
"וואו." הוא אמר בפה פעור.
"מה את אומרת, אולי נעשה סיבוב קטן?" שאל מאור בזמן ששנינו היינו בחדר שלי ושכבנו על המיטה שלי, כשראשי מונח על חזהו והוא משחק לי בשיער.
"ממ… בטח, למה לא?" שלאתי שאלה רטורית. שנינו קמנו ממיטתי וירדנו לקומה הראשונה, פתחתי את הדלת, מאור יצא ואני אחריו ושנינו התחלנו ללכת לכיוון הפארק.

נקודת מבט שי
מוראל ואני סיימנו את היום שלנו במכלאה והיינו בדרך הביתה, כל הדרך עברה בצחוקים ובסבבה.
לאחרונה אני ומוראל התחלנו להסתדר, נהיינו ממש כמו ידידים טובים.
המשכנו ללכת ופתאום ראיתי מישהי שנראית לי מוכרת. זאת הגר!
"מה, למה נעצרת?" שאל מוראל כששלב לב שנעצרתי בפתאומיות.
"זאת… זאת חברה שלי מבית ספר." הסברתי.
ואז ראיתי שמהבית של הגר יוצא עוד מישהו, גם הוא היה נראה לי מוכר.
"שי!" הגר קראה לי והחלה להתקדם לכיוון שלי ושל מוראל עם אותו אחד.
הגר ואני התחבקנו.
"תכירו, זה מאור, חבר שלי." אמרה הגר והציגה את מאור בפנינו.
מוראל ומאור לחצו ידיים. באותו רגע כששמעתי את השם שלו קפאתי במקום, לא יכול להיות, זה לא הוא…
"נעים מאוד מאור." הוא אמר והושיט לי את ידו ללחיצת יד, הוא הביט בי במבט שנראה שהוא מכיר אותי.

נקודת מבט שי
"נעים גם לי, שי." אמרתי וחייכתי חיוך מזויף לאחר שהתעשתי על עצמי.
"טוב, היינו שמחים להמשיך לעמוד ולדבר, אבל יש לנו סרט ללכת אליו." אמר מוראל, הוא כנראה הבין שמשהו לא בסדר איתי.
מוראל ואני התחלנו להתרחק מהם, כל הדרך ניסיתי להחזיק את הדמעות, חיכיתי שנהיה מספיק רחוקים מהם בשביל שאוכל להתפרק.
"עצרי." אמר מוראל וסימן לי לשבת לידו. ישבנו על אחד הספסלים בהמשך הרחוב.
"ישבתי על הספסל ליד מוראל.
"זה… הוא נכון, זה מאור אח שלך?" שאל מוראל בקול רועד.
"כ…כן." זה הוא עניתי כשהייתי חנוקה מהדמעות מוראל באותו רגע לא נשאר אדיש ומשך אותי אליו לחיבוק.
"אני באמת לא מבינה מה הוא עושה פה." אמרתי לאחר שהתנתקתי מהחיבוק של מוראל, והבטתי ישירות בעיניו הירוקות והחודרות, יכולתי להביט בהן עוד שעות, עוד היינו קרובים.
"את… את חושבת שהוא זיהה אותך?" שאל מוראל.
"אני חושבת שכן." אמרתי והנהנתי בראשי.
"יכול להיות שזה סתם צירוף מקרים שנפגשתם ככה פתאום." אמר מוראל בניסיון להרגיע אותי.
"אולי, אבל מה יהיה עכשיו, הוא יספר לאבא שלי, ואבא שלי יחפש אותי." אמרתי בחשש ודמעה בוגדנית זלגה מעיניי.
"אין סיכוי שאני נותן לך לחזור לשם!" קבע מוראל. חייכתי לעצמי ששמעתי את מה שהוא אמר.
"אתה מדהים, אתה יודע? ללידר יש הרבה מזל שיש לה אותך." אמרתי בכנות וחייכתי אליו.

נקודת מבט מוראל
אחרי הפגישה עם מאור והגר ראיתי ששי קצת נסערת, הושבתי אותה על אחד הספסלים בהמשך הרחוב ומשכתי אותה אליי לחיבוק והיא התפרקה לי בין הידיים, בדיוק כמו בפעם ההיא בפארק.
אני לא יכול לתאר מה זה עשה ללב שלי לראות אותה ככה, לא מגיע לה לעבור את מה שהיא עברה.
"אולי זה רק צירוף מקרים שנפגשתם." ניסיתי להרגיע אותה.
"אולי, אבל עכשיו הוא יספר לאבא שלי איפה אני, הוא יחפש אותי וימצא אותי, ואז…" היא אמרה ודמעה זלגה מעיניה.
"אין סיכוי שאני נותן לך לחזור לשם, את מבינה אותי? אין סיכוי!" קבעתי עובדה.
"אתה מדהים, אתה יודע? יש ללידר הרבה מזל שיש לה אותך." אמרה שי.
המשפט ששי אמרה לא מפסיק להדהד בראשי "יש ללידר הרבה מזל שיש לה אותך."
לא, האמת שאין לה, להיות איתי זו לא כל כך מציאה אם חושבים על זה.
אולי קניתי ונתתי לה את כל מה שהיא אי פעם רצתה, אף פעם לא היה חסר לה כלום, חוץ מדבר אחד, נתתי לה הכל חוץ מאהבה, אהבתי אותה אבל עכשיו אני מבין שלא מספיק, שמגיע לה מישהו שיאהב אותה יותר.
"מוראל?" שי העירה אותי ממחשבות.
"מממ…" מלמלתי.
"לרגע נעלמת לי." אמרה שי.
"אם כבר מישהו בר מזל אז זה שקד, יש לו חברה מדהימה." אמרתי בכנות.
שי היא באמת מדהימה, רואים עלייה שהיא באמת אוהבת את שקד, שאכפת לה ממנו.
אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אני כל כך מקנא בשקד שיש לו אותה, אף פעם לא קינאתי בשקד שהיה לו משהו ולי לא, חוץ מהפעם הזאת. טוב לי לראות אותו מאושר, אבל היא לא יוצאת לי מהראש.
"אתה באמת חושב?" שאלה שי וחייכה חיוך קטן ולחייה האדימו.
"אני בטוח!" ענית בבטחון.
"כדאי שנחזור, כבר מאוחר." אמרתי.
"כן." אמרה שי והנהנה בראשה.
"את בסדר?" שאלתי.
"כן, הכל בסדר עכשיו." היא אמרה וחייכה.
אח מה שהחיוך שלה עושה לי.
שנינו קמנו ממקומנו והמשכנו ללכת לכיוון הבית.
הגענו הביתה שי ואני עמדנו מחוץ לבית, ואז נוצר מצד ששנינו הנחנו את ידינו על הידית והידיים שלנו נפגשו זו עם זו.
אהבתי את המגע של ידה החמה של שי על ידי.
"תפתח אתה." אמרה שי ונרתעה ולקחה צעד אחורנית.
"מוכנה? אני פותח." אמרתי, ניסיתי לחלץ אותנו מהמצב המביך שנוצר.
"נו תפתח כבר." היא הטיחה בי.
"הנה אני פותח." אמרתי.
אם הייתי יודע איזו הפתעה תצפה לי ברגע שאפתח את הדלת כבר הייתי מעדיף להעביר את הלילה מחוץ לבית.
פתחתי את הדלת אני ושי נכנסנו הביתה.
"מוראלי!" לידר רצה אליי בחיבוק.
רגע, אמרתי לידר? מה היא עושה פה?
"לידר, מה את עושה פה?" שאלתי בהתלהבות מזויפת.
"החבר המדהים שלי גר פה." היא ענתה.
כולם הביטו בנו וחייכו, אבל מבטי נעצר על שי שגם היא הביטה בנו וחייכה בעוד ששקד מחבק אותה מהצד.
"מה את אומרת שנעלה למעלה?" שאלתי את לידר ואחזתי בידה ומשכתי אותה למעלה בלי לחכות לתשובה שלה.
אני הולך לעשות עכשיו? חשבתי בזמן ששנינו עולים במדרגות ופוסעים לכיוון החדר שלי.
"מה את עושה פה?" שאלתי את לידר בזמן שהיינו בחדר שלי.
"לא יודעת, אולי החבר שלי מסנן אותי במשך שבוע, דאגתי לך, חשבתי שקרה לך משהו." היא ענתה.
"מצטער, פשוט הייתי עסוק." שיקרתי.
"עסוק? עסוק במה בדיוק, בלסנן אותי?" היא שאלה בכעס.
בלעתי את רוקי, באותו רגע לא היה לי מה לומר. כואב לי שאני פוגע בה ככה.
"מוראל, אני מרגישה שמשהו עובר עליך, ובשביל באתי בשביל לדבר על הכל." היא אמרה וליטפה את לחיי עם ידה הקטנה.
לחשוב שפעם המגע שלה היה מעביר בי צמרמורת בכל הגוף, שהייתי משתגע מהמגע הזה, והיום, היום אני כבר לא מרגיש את מה שהרגשתי פעם.
"מוראל…" לידר אמרה בקולה העדין.
"לא קל לי להגיד את מה שאני הולך להגיד, אבל אני חייב לשתף אותך במה שאני מרגיש." אמרתי.
"אתה מדאיג אותי, הכל בסדר?" היא שאלה בדאגה.
"מגיע לך מישהו יותר טוב ממני." אמרתי בקול שקט והשפלתי מבט.
"מה? אתה צוחק עליי נכון?" היא שאלה בתדהמה.
"אני רציני לידי." אמרתי ועדיין מבטי לרצפה, אני לא מסוגל להסתכל לה בעיניים.
"מה, זה שוב בגלל המשפחה שלי, כי כבר אמרתי לך שאני לא שמה עליהם." היא אמרה.
"וחוץ מזה שאני אוהבת אותך, ואני ואתה זה לנצח." היא אמרה והתחילה להתקרב אליי.
כל כך כאב שאני פוגע בה ככה, אבל די אני לא יכול להמשיך עם השקר הזה יותר.
"לידי, את היית האהבה הראשונה שלי, אני כל כך אהבתי אותך, אבל עכש…" אמרתי.
"מה זאת אומרת אהבת? אתה כבר לא אוהב אותי?" היא שאלה שדמעות עומדות בעיניה.
אני אידיוט, אני מטומטם שאני פוגע בה ככה אבל זו האמת.
~
"יש לך מזל שאני אוהב אותך."
"לא, לך יש מזל שאני אוהבת אותך."
שמעתי קולות מבחוץ, אלה היו שי ושקד.
"עזבי לידי, אני מצטער, אני אידיוט, תשכחי מכל מה שאמרתי." אמרתי וקירבתי אותה אליי ונישקתי אותה.
"אני אוהבת אותך." אמרה לידר כשהתנתקנו מהנשיקה.
"גם אני." אמרתי ביובש.
"גם אתה מה?" שאלה לידר והביטה בי.
"גם אני אוהב אותך." שיקרתי.
כנראה שככה זה צריך להיות וככה זה יישאר, לשי ושקד טוב ביחד, שקד מאושר, אני בטוח שעם הזמן אני אתאהב בלידר שוב, זה רק עניין של זמן עד שאני אצליח להוציא את שי מהראש שלי ולהשלים עם העובדה שהיא אף פעם לא תהיה שלי.