want to fly
פרק אחד לפני אחרון, אוהבת אתכן יקרות

לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 42

want to fly 24/08/2014 930 צפיות 4 תגובות
פרק אחד לפני אחרון, אוהבת אתכן יקרות

זה היה הרבה יותר מריב, או הרבה יותר משברון לב, או הרבה יותר מפגיעה. זה נגמר. הסיפור שהיה ביני לבין עמרי היה ונגמר, ואני לא מתכוונת להחזיר אותו. אני בכיתי באותו לילה כמו שלא בכיתי בחיים שלי, והתפרקתי כמו שבחיים לא התפרקתי. לא האמנתי שאני בוכה בגלל בחור. מילא העבודה הייתה עמוסה, מילא היו דורשים ממני המון והייתי מפחדת שאני לא אוכל לעמוד בזה, אבל בחור?! חתיכת בחור שלא שווה שנייה מהדמעות שלי? מישהו שעשה ועשה את מה שבאופי שלו נכון לו לעשות, פשוט להיות סטוציונר? אני לא אתן לזה להמשיך לדכא לי את השבוע. במדורי הרכילות המשיכו לדבר על עמרי ונטלי, המשיכו להגיד כמה הזוגיות שלהם נראית חזקה מתמיד, והראיונות עם עמרי רק גדלו וגדלו. הסדרה עומדת לחזור למסך, הוא דוגמן בחברת הלבשה תחתונה, הקריירה שלו ממריאה. ממריאה והאופי שלו נשאר חרא.
עמרי קבע פגישה עם ג'ו ליום אחרי החזרה שלו לארץ. ממה שהבנתי עמרי הרגיש שנכון לתת לג'ו את הזמן בארץ להתעקלם, לפני שהוא מנחית עליו את החדשות. אני חושבת שההחלטה של עמרי לצאת ממשרד יחסי הציבור שלנו היא החלטה חכמה. יש משהו בזה שנעבוד ביחד שלא ייתן לנו להתקדם. שנינו כרגע מאוד לא מסמפטים אחד את השנייה, ומערכת היחסים בינינו נמצאת בירידה מטורפת, ושום דבר לא יוכל לגשר על זה. אני חושבת שזה היה אמיץ מבחינתו לבוא ולהגיד לי את זה פנים מול פנים, למרות שאני דוגלת בהחלטה שלי שהוא פשוט לא היה חייב לי כלום, דוגלת בנאום שדפקתי לו שנייה לפני שהוא יצא לי מהבית. אני חושבת ששנינו צריכים מרחק, מרחק אחד מהשני ומרחק מכל הדרמה שהייתה סביבנו. לעורר כזו דרמה של כוכב ועובדת, ואחר כך לנפץ אותה בעדינות בלי בכלל להגיד שזה נגמר כהצהרה, זו כנראה פשוט הדרך שלנו לעשות דברים. שנינו מחכים לשכוח מזה.
אני לא זוכרת הרבה מהרגעים לפני שנכנסתי למשרד של ג'ו, אני זוכרת שלא ראיתי את עמרי נכנס בכלל בגלל שהייתי בחדר אחר, אבל שמעתי את הקול שלו. סירבתי ללכת ולהגיד שלום, זה ממש לא צריך להיות מעניין שהוא שם בכלל. ידעתי מה מסמל זה שהוא בא, וההחלטה שלו היא כנראה סופית. אני לא יודעת מה זה יעשה לקריירה שלו. אני אמנם מספיק סומכת על הסוכנת שלו שתמשיך להוביל אותו למקום הנכון, אבל זה כבוד מסוים להשתייך למשרד יחסי הציבור הזה. מה שאני מקווה זה שעמרי יגיד שזו ההחלטה הפרטית שלו, שתלויה בכל מיני סיבות והחלטות- גם אם הוא יחליט לערב אותי, אני מקווה שהוא לא יגיד שעשיתי לו נזק שיכול לפגוע גם בי. יש לי פה, אם הוא יפתח את שלו ויגיד דברים שיקריים אני לא אפחד להגן על עצמי. אני מקווה שהוא יהיה ישר ויגיד לג'ו שזה פשוט לא הולך ושהוא מרגיש שגם בגללי הוא פשוט לא יוכל להסתדר כאן במשרד. אם הוא אדם בוגר הוא יעשה את זה.
"אני קצת מופתע אני חייב להגיד" אמר ג'ו כשהוא זימן אותי למשרד שלו. הנהנתי אליו וחיכיתי שימשיך לדבר. "אני מניח שהייתי צריך לראות את זה מגיע אבל..".
"הוא בחר את זה" אמרתי לו, "אני חושבת שהגענו לפיצוץ כל כך גדול בינינו שכנראה גם לראות את הפנים שלי הוא לא יכול. אם אני צריכה להגן על עצמי ולהגיד שלא פגעתי בו או משהו..".
"בר אין בזה צורך" הוא אמר מיד. הנהנתי ושתקתי. "אני מצד אחד מרגיש שאיבדנו באמת מישהו שיכולנו למנף לו את הקריירה למקום טוב, ומישהו שהוא חומר טוב לעבוד איתו, שאפשר ללכת איתו לכל מיני סגנונות ומקומות, אבל מצד שני- הוא פשוט יצא אפס" אמר לי ג'ו. הרמתי את פניי אליו והסתכלתי על עיניו. עיניו היו חמימות ומבינות, מלאות ברגש. "הוא פגע בך" הוא אמר בסופו של דבר, "פגע בך והרבה דברים לא מצליחים לחדור את הקשיחות שלך והוא הצליח. הוא עשה משהו שאני פשוט לא יכולתי לראות בעין יפה. מה את חושבת? שאני לא קראתי כתבות ועניינים כשהייתי בחו"ל? אתם סיבנתם את התקשורת כל כך יפה והוצאתם את הסיפור הזה מהכותרות, אבל משהו אצלכם לא נשאר פתור!" הוא אמר והרים קצת את קולו, "והוא התנהג אלייך כמו זבל".
"את כל זה הבנת מלקרוא כתבות?" שאלתי אותו בעיניים נרגשות.
"את לא סיפרת כלום.." הוא אמר לי עצוב, "ימים שלמים העברת כאן בלי לפתוח את הפה חוץ מלהגיד שהיה פיצוץ, ולא אמרת לי על כל הדברים שהוא עשה".
"אני לא חושבת שזה מתפקידי ללכלך על מיוצג של החברה" אמרתי מיד. הוא חייך אליי חיוך אוהב ומבין.
"מתי כבר תפסיקי לחשוב על טובת המשרד מול טובתך האישית? התעשייה הזו אמנם מלאה בטינופת וחרא אבל למשרד שלי לא נכנס החרא הזה. אני רואה שקשה לך עכשיו, אני מתמוטט מזה. הוא אמר את מה שהוא אמר, הוא בחר ללכת בדרך הזו ולעזוב אותנו, כבר לא אכפת לי למה, אכפת לי מזה שלך כואב".
"אמרת לו משהו על זה?". הוא הניד את ראשו לשלילה.
"פוקר פייס מוחלט, הוא לא צריך לדעת שאני יודע. אני פשוט ידעתי לשחק את המשחק. אמרתי לו שחבל לי על זה, שיש לו פוטנציאל ענק ואני עדיין מאמין בזה שיש לו פוטנציאל עצום, ושחבל לי שאני מפסיד אותו אבל שזו בסופו של דבר החלטה שלו. איחלתי לו המון הצלחה בהמשך הדרך ולא נלחמתי על להפסיד אותו".
"אני חושבת שיש טאלנטים אחרים בתעשייה שישמחו לעבוד איתך ולהיות מיוצגים תחתך, ואני לא חושבת שהם יעשו מעשים של ילדים קטנים ויבחרו בסוף פשוט ללכת".
"עמרי כנראה עוד לא התבגר מספיק כדי להבין שצריך להפסיק עם השטויות ולקחת את עצמך בידיים. את כנראה עברת איתו תהליך מסוים, וכנראה שכשהרגשות של שניכם השתוללו לא שלטתם בעצמם. אבל הוא גם לא שלט בעצמו עם נטלי. הוא בסך הכל עוד ילד קטן שצריך מישהי אחת כמו אמא שתשמור עליו, הוא לא יכול להיכנס למשהו שכנראה יפתח אותו עוד יותר. אני שונא ללכלך על אנשים ככה, אני באמת שונא, אבל אני חושב שהוא פשוט לא הבין לאן הוא נכנס. זה לא משרד קל ולא קל ללכת ולעשות את כל מה שאני אומר וכל מה שאני מציע, וכנראה שזה פשוט עדיין לא בשבילו".
"אתה תחפש מישהו אחר, צעיר ורענן, שיחליף אותו ותוכל לנתב לו דרך?".
"בינתיים לא" הוא אמר בחיוך, "מספיקה לי העבודה של עכשיו, אני גם קצת נרגע. החופשה הזו הזכירה לי כמה המשפה שלי צריכה אותי בבית, כך שפחות מיוצגים, אבל עדיין מספיק חברות תומכות ויוזמים צעירים, ואני אעבוד פחות, ועדיין ארוויח יפה".
אחרי שיצאתי מהשיחה עם ג'ו הלכתי לקנות בגדים לקראת החתונה של בת הדודה שלי. המחשבות שלי לא עסקו בזה. הבנתי מג'ו שהוא מתחיל להבין שהוא הרבה יותר אבא מאיש קריירה. הוא אדם שהקים לעצמו משפחה, פיתח את עצמו ויצר לעצמו שבט קטן שהוא מרגיש שהוא צריך להיות מחויב אליו. לא משנה מה, ג'ו נאחז במשפחה, ויש לו את המשפחה להיעזר ולתמוך בה. יש לי את המשפחה שלי, ההורים שלי שאוהבים אותי, אבל אין לי משהו משלי. אני חושבת שהשיחה עם ג'ו רק חיזקה לי את המחשבה שאני כבר לא כל כך צעירה, שעוד מעט יגיע הזמן שאני ארצה בעצמי איזה מיני בר, משחק מילים משעשע, אבל שבעיקר הזמן יחייב אותי להתמודד עם עבודה ועם משפחה במקביל. ממה שהבנתי מג'ו, הוא יצא אחרי החופשה המשפחתית הזו בהחלטה שהבית צריך אותו, שהילדים רוצים אותו בבית, בטח הרבה יותר משיהיה בהשקות כל היום, וכל הלילה, ולא יראו אותו, שהוא לא ישכיב את הילדים לישון, יקריא סיפור, יעזור לבית הספר. הוא צריך לפעמים להיות אבא במשרה מלאה.
בחרתי שמלה בצבע ירוק מלכותי, ירוק בהיר ויפה, עם עיטורים קטנים בורוד מתוק, שמלה ארוכה. הרגשתי בה כמו נסיכה אמיתית, ואני צריכה לכבד את בת הדודה שלי מספיק שהקשר שלנו הוא באמת טוב. טוב, טוב זה עניין יחסי, לדעתי אני בקשר יותר טוב איתה מרוב המשפחה. כששילמתי על השמלה הזו חשבתי על השמחה שהיא תהיה בה, שמחה שבטוח תעודד אותי מהמצב רוח הרע שאני נמצאת בו כרגע, ושמה שיעשה לי טוב זה לראות קרובת משפחה כל כך שמחה וכל כך נינוחה. אני מקווה שגם לי יבואו ימים כאלה.
כשהלכתי מהחנות לכיוון הבית, כי למזלי אני ממוקמת במקום די מרכזי בעיר, קלטתי זוג יושב בבית קפה, פניהם מכוסים במשקפי שמש למרות שלא הייתה שעת שמש מעצבנת. קלטתי מיד שמדובר בעמרי ונטלי. היא הייתה נראית מאושרת, עם חיוך כמו של כלה ביום חתונתה, והוא היה נראה רגוע. חייכתי לעצמי חיוך אחד קטן והמשכתי בדרכי עוברת את בית הקפה. זה לא כאב לי, להפך, זה גרם לי לחשוב שמה שקרה היה צריך להסתיים וטוב שכך.


תגובות (4)

זה כאב לי. אני עדיין לא מאמינה שהוא היה מסוגל לוותר עליה רק בגלל שנטלי "דחפה" אותו. פשוט עצוב שהוא וויתר על אהבה כזאת…
תמשיכי! אני לא מאמינה שכבר פרק אחרון! :OO

24/08/2014 19:51

עמרי היה ותמיד נשאר כזה

24/08/2014 19:52

מה זה פרק לפני האחרון! אין מצב!

24/08/2014 23:48

מה לפני אחרון? ככה בלי שום התראה?!?!?! אוח. את תתחילי סיפור חדש? בבקשה תגידי שכן!!!!!!!!!
אל תמשיכי!!!!!! אני לא רוצה שזה יגמר!!!!!!!!!!

25/08/2014 01:14
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך