לא התכוונתי להתאהב אבל זה קרה פרק 47

פרק 47
אנחת כאב נשמעה ברחבי החדר. פתחתי את עיניי בבהלה, מסבב את ראשי לכיוון פז ומביט בה. היא התפטלה מכאבים בתוך ידי.
"פזי הכול בסדר?" שאלתי, קם ממקומי ומתיישב על המיטה מלטף את שיערה החוף והגלי.
"כואב לי, נדירב אני לא יכולה יותר" היא מלמלה בכאב, נותנת לדמעות בודדות לנזול על הלחי שלה
"חיים שלי אל תבכי, חכי אני אקרא לרופא״ מלמלתי קם ממקומי, ומתחיל לפסוע למחוץ לחדר.
"לא״ פז קראה בקול, ולאחר מכן התפטלה מכאבים ״בבקשה אל תלך" היא קראה בקול חלש 
"הכול בסדר יפה שלי" מלמלתי פוסע לעברה חזרה, מתיישב על המיטה קרוב אלייה ומחבק אותה. היא הביטה לתוך עיניי ואני לתוך עינייה. הסטתי חתיכת שיער שהסתירה את עינייה וקירבתי את פניי לפנייה. רופפתי את שפתי על שפתיה, ולבסוף נשקתי את שפתיה. אחרי כמה שניות התנתקנו, בעודי קם ממיטתה לוחש לה שהכל יהיה בסדר, ופוסע למחוץ לחדר לקרוא לרופא. 

נק' המבט של פז 
נדי קם ממיטתי בהיסוס, פוסע למחוץ לחדר לא לפני שלחש לי שהכל יהיה בסדר, והותיר אותי לבדי. תחושת פחד השטלתה עליי. פחדתי. פחדתי שזה שוב יקרה. שהוא שוב יבוא. שאבא שלי נדיר שוב יבוא. ויכה אותי כמו פעם קודמת. הרגשתי משותקת. לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לדבר, לא יכולתי כלום. רק הדמעות ירדו להן כמו נהר, ולא הפסיקו למרות שניסיתי. תמיד אמרו לי שלבכות זה בסדר, אבל… למה זה לא מרגיש ככה ? אני שונאת לבכות. להראות חולשה. אבל הפעם, ככל שניסיתי להפסיק את הבכי הוא רק התחזק יותר ויותר. פחדתי שהפעם אני לא אנצל. 

נק' המבט של נדיר 
צעדתי במסדרון במהירות, בוחן בעיניי את כל צדדי. היה קשה למצוא רופא או אחות בשעה כזאת מאוחרת בלילה. בעודי בוחן את צדדיי, לבדוק שיש בפינות רופאים או אחיות, קלטתי בעיניי אור בוהק שיוצא מחדר בסוף המסדרות. פסעתי לאותו חדר בשקט, מניח את ידי על הידית, מוריד את הידית ונכנס לתוך החדר. סרקתי את מבטי, ונתקלתי במבטו של 'אבי' שישב מול הטלוויזיה, מביט בה בתימהון ולבסוף הסיט את מבטו אליי.
"הו״ הוא קרא בצחקוק קל ״תראו מי כאן" הוא מלמל בהתחכמות.
״מי היה פה״ תיקנתי את דברי במהרה, מסובב את גופי ומתכוון לצאת מהחדר.
״זה הגיע לה״ הוא אמר בכל ארסי. הוא התכוון לפז. הרגשתי שחם. חם ממש.
סובבתי את גופי חזרה, מביט בו בעצבים. אגרפתי את שני ידי בעצבים, מפרה ולבסוף משלב אותם על חזהי.
״תסתום !״ סינבעצבים בין שפתי, נשען על שפת הדלת ומביט בו בעצבים. 
״אני רק אומר את האמת,״ הוא חייך חיוך מתגרה, מרים את שני ידיו כחף משפע. ידי התאגרפה, והרגשתי את צבע פני מאדימות. הפרתי את אגרופי, מסתובב שוב ויוצא מהחדר. פסעתי שוב במהירות לחדר של פז, מקווה שלא קרה לה כלום. הנחתי את ידי על ידית הדלת, מוריד את הידית ונכנס לחדש. הבטתי בה מרחוק, וראיתי אותה ממשיכה לבכות. היא קפצה מבהלה, וכאשר קלטה שזה אני, נרגעה.
״כואב לי,״ היא מלמלה, מעווטת את פרצופה ומתפתלת מכאבים. 
״אני לא מוצא אף אחד״ מלמלתי בדאגה, פוסע לעברה ומתיישב לידה, מניח את ידי על שיערה ומלטף בעדינות, מנסה להרגיע אותה למרות שגם אני הייתי לחוץ.
״נדיר, בבקשה״ היא מלמלה בכאב, עוצמת את עיניה בחוזקה ובכאב. בלעתי את רוקי, מרגיש את גופי מתחיל לרעוד. קשה לי לראות אותה במצב הזה. במיוחד במצב שאני הייתי צריך להיות בו ! נישקתי את מצחה, קם מהמיטה ופוסע לעבר ארון קטנטן שהיה בפינת החדר. פתחתי את הארון, מוציא קופסה של כדורי משכחי כאבים. סובבתי את הקופסא, מחפש תאריך. לבסוף, כאשר ראיתי שהתאריך לא פג, הוצאתי כדור אחד מהחבילה, פוסע לעבר פז ונותן לה את הכדור. לקחתי בקבוק מים חדש שלי, שקניתי ועדיין לא שתיתי. פתחתי את הבקבוק נותן לה. היא לקחה לגימה קטנה, בולעת את הכדור ונשכבת חזרה על המיטה. לאט לאט החנייה נעצמו, ושמתי לב שהיא נרדמה. כופפתי את ראשי, נושק למצחה.
״אני מצטער חיימשלי,״ מלמלתי בדאגה. הרגשתי רגשות אשם. אני הייתי צריך להיות במצב הזה ! ״אני מצטער. אני הייתי צריך להיות פה. במצב הזה. לא את אני מצטער על הכל. אם רק היה אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי עושה את זה שזה לא יקרה. שזה יקרה לי, לא לך אני אוהב אותך !״ מלמלתי נושק שוב למצחה. השתלטה אליי. שכבתי לצידה במיטה, עוצם את עיניי ונרדם לאט.
"סליחה אדוני?" שמעתי קול מעווט. פתחתי את עיניי, קולט בעיווט אידה עומדת מולי. זה התברר ליותר אחות עם שיער שחור ועיניים שחורות
"כן" אמרתי בקול ישנוני, קם מהמיטה של פז באיטיות.
"אנחנו צריכים לטפל בפז ואתה צריך לצאת" היא אמרה וחייכה חיוך מתנצל. הנהנתי למבין, והסטתי את מבטי לצד, קולט רופאים ואחיות מסתכלים עלינו במבט של 'איזה חמודים'. גיחכתי קלות, קם ממיטתה של פז, ויוצא מחדרה לא לפני שנשקתי את מצחה. התיישבתי על הכיסא, מחכה שאחד הרופאים יצא. הרגשתי כאילו גופי קם מהכיסא, ורגלי לקחו אותי לחדרו של אבי. היה לי מרץ להחזיר לו על מה שהוא עשה לפזי.
"שלום אפשר לעזור?" האחות ששמרה על אבי שאלה. 
"תוכלי להשאיר אותנו לבד בבקשה?" שאלתי בנימוס שמי יודע מאיפה הוא הגיע.
"בטח" היא חייכה ויצאה מהחדר
"התגעגעת?" אבי שאל, מגלגל בין שפתיו חיוך מתגרה.
"אני באתי לפה בשביל להגיד לך, שאם אתה תעז לפגוע בתאומים, בליאור ובפז. ברגע שתצא מפה? אתה לא תחזור לפה שוב רק שלא תחייה״ אמרתי באיום, מניף את אצבעי באיום.
"אוי נו אתה יודע שזה הגיע לה.אתם צריכים להיפרד היא עושה לך רק רע!״ הוא אמר בחיוך מתגרה, והביט חזרה בטלוויזיה. אגרפתי את ידי, מכוון אותה לאבי אבל בסוף מוריד.
"מי אתה בכלל שתגיד דבר כזה ? מי אתה חושב שאתה בכלל שאתה עוזב אותנו לשנה, שנתיים ואז בא ואומר לי עם מי להיות ועם מי לא להיות ופוגע בחברה שלי?!״ צרחתי עליו, מניף את ידי ומפיל אגרטל שהיה מונח על השידה. עצבן אותי כל הרוגע שלו, כאילו הוא לא הולך עכשיו לחטוף מימני. יצאתי מחדרו, טורק את הדלת מאחורי ופוסע לכיוון חדרה של פז. היא היחידה שמצליחה להרגיע אותי במצבים כאלה. ואני במקווה שהיא בסדר.