לא התכוונתי להתאהב אבל זה קרה פרק 46

פרק 46 
התיישבתי במסדרון עם טולי. הסטתי את מבטי שהיה מושלם לעברם. הם היו עייפים, אך לא ישנו. 
״תשנו,״ מלמלתי ממשיך להביט בהם בעייפות. הייתי גם עייף. אבל לא יכולתי לישון עם המצב של פז.  הם הביטו בי, והנידו את ראשם ללא. 
״מה לא ?! כן !״ דרשתי 
״אפשר מחר לא ללכת לבית ספר ?״ שלי שאלה בהיסוס, ובחיוך ביישני כזה.
״למה ?״ שאלתי בגיחוך קל, וכיווצתי את גבותי
״יש אסיפת הורים. ואין לי דבר כזה,״ היא מלמלה בשקט, משפילה את מבטה לרצפה. כשהיא אמרה אין לי דבר כזה היא התכוונה שאין לה הורים. 
״את לא צריכה הורים,״ מלמלתי מניח את ידי סביב כתפה, ומנשק את קודקוד ראשה, וכך גם לטון שישב לידי בצד השני. הרופא יצא מהחדר, מביט בנו.
״אפשר אותך דקה ?״ הרופא מלמל, מסמן בידו ללכת לצד. הנהנתי לכן, קם ממקומי ומנער את הלכלוך ממכנסי. צעדתי אחריו לפינת המסדרון, מביט בו בשאלה.
״המצב של פז מחמיר !״ הוא אמר בלחץ, מניח יד על עורפו ומגרד.
״מה ?!״ שאלתי בשוק, משלב את ידי ומכווץ את עיניי.
״פתאום שמענו צפצופים ועכשיו מנסים להחיות אותה״ הוא הסביר את דבריו, משלב גם הוא את ידיו. נשארתי בפה פעור בשוק ממה שהוא אמר. פתחתי בריצה מהירה לתוך החדר, כאשר התאומים מביטים בי לא מבינים מה קורה לי. דחפתי את שני הדלתות אחורה, וכל את הדלתות לקראתי ונכנס לתוך החדר. ראיתי שמנסים להחיות אותה, והדמעות לא איחרו. כמה דמעות יצאו, ויצרו עוד דמעות. עמדתי שם, בשוק. כשאנשים מנסים להוציא אותי מהחדר. ואני מתנגד. 
״פז !״ צרחתי בכל כוחי. הרגשתי מחוסר כוח. לא יכולתי לשלוט בעצמי, כאב לי לראות שהיא שם במקומי. הצליחו להוציא אותי מהחדר ונעלו את הדלתות. איגרפתי את ידי, מתחיל לדפוק בשגעונות על הדלת, כשטולי יושבים ולא מבינים מה יש לי. אחרי כמה דקות, שהתייאשתי, וחזרתי לשבת בכיסא, רופא אחד יצא לקראתינו.
״פז חזרה לנשום !״ הוא אמר בהקלה קטנה. נאנחתי בהקלה, מניח את שני ידי מאחורי ראשי בשמחה.  ״אבל המצב שלה עדיין קריטי. אנחנו צריכים להתרכז, אז אל תדפוק״ ההבעה השמחה ירדה. הרגשתי שהדיכאון חוזר שוב. חברה שלי שוכבת שם בין חיים למוות בזמן שאני צריך להיות שם ! הרופא נכנס חזרה לחדר, בעודי זורק את עצמי על הכיסא בעצבים. עברו כמה שניות. השניות עברו לדקות, והדקות עברו לשעות. שעתיים לפחות התייבשתי בחוץ, מחכה שאחד הרופאים יצא אבל כלום. אני משתגע פה שמישהו יגיד ל מה קורה איתה. דלת החדר נפתחה, ורופא אחיד יצא מימנה. הוא התחיל לפסוע לעברי ולעבר טום ושלי, בעודנו קמים מהכיסאות ומביטים בו בציפייה.
"מה איתה?" שאלתי בלחץ, 
"קרה נס ברגע האחרון פז במצב הרבה יותר טוב עכשיו״ הוא אמר, פולט אנחת הקלה מפיו. נאנחתי באושר, פוסע במסדרון כאשר הבעה מאודרת. אני כול כך שמח שלא קרה לה כלום 
"אפשר להיכנס?" טום שאל, זורק את אצבעו ומצביע לכיוון חדרה של פז.
"כן. אבל תנסו לא לעצבן או להלחיץ או לגרום לה ליותר מידי תזוזה כי זה מסוכן"  הרופא הנהן, מחייך חיוך קצרצר ומתחיל ללכת בדרכו. נאנחתי שוב להקלה, פוסע לעבר החדר כאשר שלי וטום בצדיי, נכנסנו לחדר של פז, פוסעים לעבר מיטתה.
"פזי את בסדר יפה שלי?" שאלתי 
"עדיין קצת כואב לי" היא אמרה בקול חלש 
"אהה" היא הוסיפה אחר כך אנחת כאב 
"ששש… יפה שלי אל תתאמצי" אמרתי לה, מכופף טיפה את ראדי ומנשק את לחייה.
"היא בסדר?" טום ושלי שאלו יחד, מביטים בי בשאלה ובדאגה.
"כן הכול בסדר חמודים" פז ענתה במקומי. הסטנו את מבטינו לכיוונה, מחייכים חיוך קטן בגלל שהיא גם חייכה חיוך צדדי.
״אפשר לחבק אותך ?״ שלי שאלה בביישנות, משלבת את ידיה
״עדיף שלא,״ מלמלתי, מניח את ידי על עורפי ומגרד. ״הרופא אמר שרק עם נוגעים בא… היא… יכאב לה״ גמגמתי טיפה, מביט בשלי בהתנצלות. היא הנהנה כמבינה, וחייכה חיוך צדדי קטנטן.
״רוצה לאכול משהו ?״ שאלתי, מניח את ידי על שערה של פזי ומלטף אותן. 
״לא ! אתה לא משאיר אותי שוב לבד !״ פז אמרה בבהלה, ולאחר מכן פלטה אנחת כאב. 
״אוקיי חיימשלי, אני אגיד לאחות״ מלמלתי מנשק את לחייה, ופוסע למחוץ לחדר.
״סליחה,״ פניתי לאיזו אחות בביישנות. היא הסתובבה אליי, מביטה בי בשאלה.
״לחדר 17 יש ילדה שכואב לה, ולא מוכנה שאני אעזוב אותה לדקה. את יכולה להביא לי מהקפיטריה טוסט ?״ שאלתי בנחמדות ובמבט מתנצל. היא הנהנה בחיוך קטנטן והתחילה ללכת בהליכה מהירה לעבר הקפטריה. אחרי כמה דקות היא חזרה, עם הטוסט בידה. 
״תודה,״ אמרתי בחיוך קטנטן, ומתנצל שוב ורצתי חזרה לחדר. פתחתי את שני הדלתות, משליח את ידי קדימה ונותן לפז את הטוסט.
״קחי יפה״ אמרתי ונתתי לה.
״תודה.. יפה,״ היא מלמלה בגיחוך קטנטן. 
״אנחנו עייפים,״ שמעתי את קולם של טולי אומרים. הרמתי את פני מהרצפה אליהם, מביט בהם בהנהון.
״אני אתקשר לתקווה לקחת אתכם״ מלמלתי, מוציא את האייפון מכיסי ומקליד את הסיסמה. נכנסתי לאנשי קשר, מחפש את מספרה של תקווה. לבסוף שמצאתי לחצתי על האיש קשר והקרבתי את האייפון לאוזני.
״תקווה,״ מלמלתי בהתנצלות.
״כן, חמוד״ היא שאלה, ושמעתי רעש קליל של צלחות.
״אני מצטער אם אני מכביד עלייך. טום ושלי לא ישנו כל הלילה. והם עייפים. ואני לא יכול לעזוב את פזי כי בפעם הקודמת זה יצא לא טוב. את יכולה לבוא לקחת אותם ?״ שאלתי בביישנות וקול מצטער, מקווה שכן.
״ברור חמוד, כבר באה״ היא ענתה בשמחה, ולאחר כמה שניות השיחה התנתקה. סגרתי את מסך האייפון, מכניס חזרה לכיסי. אחרי כמה דקות תקווה נכנסה לחדר, מנשקת את לחיי, ומנשקת גם את פזי. היא תפסה בידיהם של התאומים, מוציאה אותם מהחדר.
״אפשר לנשק את חברה שלי ?״ שאלתי בהתחכמות, משלב את ידי על חזהי.
״מוזמן,״ פז צחקקה עם אותו חיוך מתחכם. צחקקתי גם אני, פוסע לעברה ומכופף את ראשי אליה. שפתינו ריפרפו אחד על השני, ואחרי שנייה התנשקנו. הרגשתי בעננים. הרבה זמן לא הרגשתי אותה, גרם לי להתגעגעג.