ניצוץ בעיניים

הוא הביט אליי ממרחק, וחייך את החיוך האהוב והמוכר שלו. ואז, בהיסוס האופייני רק לו, אמר לי את המשפט לו חיכיתי במשך הרבה מאוד זמן. "אני אוהב אותך", הוא לחש, וחייך, שוב.

הוא צעד צעד אחר צעד לעברי, ובדממה שהשתררה בינינו ניתן היה לשמוע את קול פסיעותיו בחלל הריק. הרמתי את מבטי והבטתי אל תוך עיניו. בעיניו היה ניצוץ שלא היה שם קודם, ניצוץ שמופיע לרוב בעיניו של ילד קטן, הלהוט לנסות דבר חדש, או אולי דבר אסור, הנוגד לחוקים. מחשבותיי המשיכו להתרוצץ בראשי, עד שלפתע הניצוץ שבהק בעיניו כבה, ואת מקומו תפס מבט של בהלה, היסוס, מעט מפחיד, מוזר ומרוחק מקודמו. מבט כזה, שהיה עלול לגרום לכל אדם שפוי אחר לברוח בפחד ואימה.

אבל המבט הקצר והמהיר השתנה, במעט בלי שניתן היה להרגיש בו. הניצוץ הקודם חזר לעיניו, אך ניתן היה להבחין בפחד ובהיסוס הטמונים היטב, בעיניו.

את כל מהלך האירועים מעכשיו ראיתי כאילו הבטתי דרך מסיכת בוץ. הכל סביבי היה מעורפל ומטושטש, בעוד מבטי התמקד בעיניו, ושפתיו. אבל למרות הכל, אני זוכרת כל פרט כמיו בהילוך איטי.
הוא הרכין את ראשו לעברי, ובחיוך מתוק ועיניים עצומות צמצם את המרחק הקצר שהפריד בין שפותינו. הוא נישק אותי, כפי שמעולם איש לא נישק אותי. שפותינו תאמו אחת את השנייה, כאילו כדי להתחבר כך. זרועותיי עטפו את צווארו, וצבעי עורנו השתלבו יחדיו, הגוון הבהיר, החיוור, והצבע השזוף העמוק שלו. שפתיו טרפו ברעבתנות את שפתי, ושפתי נענו לו בשמחה. כל שנייה שבוזבזה על שאיפת אוויר נדמתה כנצח, עד הרגע בו התחברו שפותינו שוב.
עצמתי את עיניי, מתענגת מכל רגע, מנסה לזכור הכל בבהירות, לא לחשוב על אחר-כך.

לפתע, הכל נהיה לא ממוקד.
על עורי הרגשתי חמימות, ומבעד עיניי העצומות חדר אור אדמדם.
פקחתי את עיניי באטיות, והבטתי בתקרת חדרי.