אש וקרח פרק 9
מורו ואני הלכנו בשדרות חצי האש ואני הבנתי שהמקום הזה הרבה יותר גדול ומסובך משחשבתי, לבסוף, אחרי אינספור פניות ועיקולים הגענו לבית ענק שחצי ממנו היה בצע אדום והחצי השני תכלת בהיר מאוד, גם הגינה הייתה ככה, חצי ממנה קרח וחצי חמרה. תיארתי לעצמי שמן הסתם החצי של הקרח שייך לקלרה והחצי של האש שייך לאוריון. מורו הוביל אותי עד הדלת ואני צלצלתי בפעמון הכניסה שהיה בצורת יין ויאנג בצבעי לבן ואדום,
"רק רגע!" שמעתי מבפנים קול של גבר וצעדים מתקרבים נשמעו, הדלת נפתחה ולפני עמד איש, בשנות השלושים לחייו כך נראה, בעל עור כהה, שיער שחור פרוע ועיני בזלת בחיוך אדיב, הוא לבש חולצת טריקו ארגמנית ומכנסי ג'ינס כהים, "אוי. ואבוי. לי. קלרה, את חייבת לבוא הנה, עכשיו!" צעק וניחשתי שזהו אוריון, אבי.
"אבא, זה באמת אתה?" שאלתי, והרגשתי את הדמעות נקוות בעיני.
"אני אשאיר אתכם לבד." אמר מורו והלך לדרכו. מיד אחרי שהלך הופיעה ליד הדלת אישה, שנראתה גם, בערך בגילו של אוריון שאני עדיין לא הייתי מסוגלת לחשוב עליו בתור אבי הביולוגי. עור גופה היה בהיר מאוד, שיערה בצבע השמיים, לפחות של חצי הקרח, ועיניה כצבע אבן אופל בהירה, היא הייתה אחת הנשים היפות שראיתי בחיי הקצרים.
"אני לא מאמינה, ג'יין, זו באמת את?" היא שאלה בהתרגשות והחלה לבכות, מאושר, אני חושבת.
"כן אמא, זו באמת אני." אמרתי, לא יכולתי לעצור עוד את הדמעות והן פרצות ממני בזו אחר זו, לא האמנתי שאני באמת פוגשת אותם, הייתי בטוחה שזה חלום, "תצבטו אותי, בבקשה," אמרתי להם, זה לא מה שהם עשו, במקום זה הם אספו אותי לחיבוק שכמעת חנק אותי. "טוב, זה כבר יותר מדי," אמרתי והדמעות הפכו לדמעות צחוק.
*************
ישבנו בסלון ביתם הענק של הוריי,
"אז… איך עברו עלייך השנים בעולם המקביל?" שאל אוריון, כבר אמרתי שעוד לא הצלחתי להביא את עצמי כדי לחשוב עליהם בתור אבא, כולנו היינו קצת נבוכים מהמצב, לא כל אחד פוגש את ההורים הביולוגיים שלו, מגלה שהוא נולד בכלל בעולם אחר ויודע שהוא צריך להציל את העולם הזה ואת הכל מגלה בכמה ימים.
"עברו בסדר, הייתי בפנימייה נחמדה, שלא כל כך אהבתי, מעניין אם הם דואגים שנעלמתי?" אמרתי ובתוך תוכי תהיתי איך דן מרגיש,
"אוי, אני מקווה שהם בסדר, לא נראה לי שהעלמות של ילדה זה דבר קבוע אצלם," אמרה קלרה,
"את יודעת, זה לא ממש עוזר לי כרגע ועוד משהו, אני לא ילדה, אני כבר בת ארבע עשרה! טוב לפחות בקרוב," אמרתי "מה התאריך אצלכם?" שאלתי,
"היום? היום זה העשרים ושלושה לשמיני," אמר אוריון, "היום הולדת שלך מחר!" הוסיף בהתרגשות.
"באמת? תמיד אמרו לי שהוא בחודש התשיעי בכלל, מוזר," 'למה שיאמרו לי תאריך שגוי?' שאלתי את עצמי, 'אולי זה התאריך שבו הגעתי אליהם,טוב לא חשוב' הדפתי את המחשבה הזאת מראשי,
"טוב, אז אם מחר זה התאריך שלך, צריכים לארגן איזה משהו לא?" שאלה קלרה,
"אני לא יודעת, בפנימייה אף פעם לא עשו לי איזה משהו מיוחד, רק הביאו עוגה ומי שרצה גם איזו מתנה קטנה, לא איזה אירוע או משהו כזה." אמרתי, 'אם יש להם בית כזה זה אומר שהם מאוד עשירים, ואם הם עשירים זה אומר שרוב הסיכויים שהיום הולדת הזה תהייה הטוב ביותר מכל הימי הולדת האחרים שהיו לי.' האמת שדי נבהלתי מזה, לא הייתי רגילה לפאר וזה היה מאוד חדש לי כל הקטע הזה.
לפתע פניה של קלרה קדרו, "אני עכשיו נזכרת, הנבואה הופיעה והשער נפתח כמה שעות אחרי שנולדת, אני מתארת לעצמי שהוא יפתח גם מחר באותו הזמן מפני שחזרת, צריכים לתכנן טוב מאוד מה עושים ולהגן עלייך." אמרה בהחלטיות וניסתה להסתיר את הבהלה שבקולה ללא הצלחה רבה.
"טוב, אז נחכה ונראה, מה שלא יקרה אני מוכנה בשבילו, זה לא יכול להיות נורא עד כדי כך." אמרתי ולא הבנתי עד כמה טעיתי, מה שקרה כמה שעות אחרי יום הולדתי היה מחזה נורא…
תגובות (0)