סיפור לליאת!

פעם הייתה ילדה, והיא הייתה עצובה. אבל פעם היו הרבה ילדות, שהיו עצובות. והרבה מאוד סיבות שונות ומשונות.
הילדה לא הייתה שונה משאר הילדות, למרות שהיא דווקא כן הייתה.
אני לא יודעת מה היה שונה בה, בטח זה רק המראה והאופי, למרות ששני אלה גם לא כל כך שונים.
אולי זה היה משו בעיניים שלה, כי העיניים תמיד שונות אל כל אחד ואחד. העיניים הן המראה לנשמה, והנשמה שלה הייתה יפה.
היא אהבה לשמוע על איך שמדמיינים דרקונים, כי הדרקונים באמת היו יפים. הקשקשים שלהם היו חלקלקים ובכל מיני צבעים מיוחדים, וכל מי שהיה מסתכל על הקרניים שמצחיקות שלהם היה רוצה לחבק את הדרקון חזק חזק ולא לעזוב לעולם. הדרקונים האלה אוהבים חברה, ואוהבים גם לשמח ולשחק.
הם משמשים גם לי בריחה מהמציאות, כי איך אפשר לסרב לדמיין דרקונים?
טוב, אז נחזור לסיפור על הילדה שלנו.
הילדה הייתה עצובה, טוב כי, איך אפשר לא להיות עצוב כשחיים בעולם כזה?
אבל לה היו עוד סיבות. היו לה בעיות עם החברות, והיו לה בעיות עם השמחה, ואפילו הטילים לא חסו, לא עליה ולא על ליבה.
הילדה עם העיניים היפות אהבה תותים, וקרטונים. היא פחדה להיות רצינית, הילדה בסיפור שלנו.
אני מקשיבה לשיר בשם גחליליות, ומעידה בכך בפעם הראשונה שהוא השיר האהוב עליי.
למרות שהוא מזכיר לי אנשים שאני רוצה לשכוח.
אני רוצה לקחת חתיכות אושר ולשמור אותן בצנצנת. אבל דברים אף פעם לא קורים כמו שרוצים. זה קטע מרושע כזה, שהחיים פשוט שונאים את האנשים שחיים בתוכם, או שאלו האנשים שהורסים הכל לעצמם וגם לסובבים אותם?
פעם ביקרתי בעיר ינשופים. רק אור הגחליליות האיר בלילה הקר. הכל נראה ירקרק יותר, והכלבים והחתולים יללו מרחוק.
החורף מגיע, ואני מנפנפת לו לשלום*. כשאני חושבת על כל פתיתי השלג הרבים, אני כבר לא מרגישה בודדה. הם כמו מארחים לי לחברה, גם אם היא אינה כה ממשית.
ילדות קטנות הולכות על אבנים צהובות עם רגליים אדומות. הן קופצות ומצחקקות. מחייכות ומאושרות. יש להן כלבים ובתים מסתובבים באוויר. אני אוהבת לדמיין שאני יושבת על כנף, מוסנפת בנוצות רכות או שוכבת ועוברת בין העננים. כשאני נוגעת בהם הם מתפוגגים בין אצבעותיי, כי כל הדברים הטובים נעלמים ככה. שנייה לפני שסוגרים את היד.
אבל אלו הם אך ורק דמיונות. זו אינה המציאות.
במציאות אין כנפיים לשבת עליהן, במציאות אין את הנוצות הרכות ואין תעופה בין עננים. דבר אינו מתפוגג, אך אף דבר טוב אינו מגיע לעולם. נותר רק מה שישנו, לא רע, לא טוב.
חתיכת הפיצה האחרונה נאכלת, וכל הטעם שלה כבר נמוג מהלשון.
בדיוק כמו עם הילדות, כי בסוף הן מתות. אבל הפיצות שעל חייהן, מלאות בתוספות טעימות ומגעילות ביחד, בדיוק כמו הפיצה שלך.
בדיוק כמו הקטע הזה, שנגמר.
~
נ.ב מאת מיכלה: רכבתי מהפיצריה על פגאסוס ורוד, קסום, מנצנץ, מעופף, אל עבר קצה העננים. וכשניסיתי לקפוץ, ראיתי דובי. ולא סתם דובי, אלא דובי דובוני. כתום וסגול ומלא נצנצים שאוכל את הפיצה שלי.