amnesia-הקדמה

הרגליים שלי הובילו אותי אל חוף הים הנקי והשקט של בת-ים. מחשבותיי מתרוצצות בראשי ומסחררות אותו בזמן שידיי אוטומטית מורידה את נעלי האצבע מרגלי וכפות רגלי דורכות על החול הנעים והחם מן שמש הצהריים.
נעצרתי באמצע החוף, מי הים המלוחים שצורבים בנועם את כפות רגלי הגיעו עד הקרסולים בעוד שעל כל גל שנסוג מגיע אחד חדש.
אני אוהבת להיות בים ולהביט על השקיעה האדומה והחזקה שלוקחת כמה דקות יפיפיות של תקווה משעות אחר הצהריים המאוחרות.
החוף הזה כל כך יפה, כמעט מסיך את דעתי בזיכרונות ילדות.
אבל רק כמעט.

הזיכרון של עמית מנשק את שיר ממשיך להציף את המחשבות שלי. הוא בגד בי, אחרי שהבטיח שלא יפגע בי לעולם, אבל הרי כמובן שכל הבנים מבטיחים הבטחות טיפשיות ולא מקיימים.
לפחות אני עוזבת בעוד יומיים כך שלא אצטרך לסבול הרבה.
בעוד יומיים אני עוברת לגור בפריס בגלל העבודה של אבא שלי, ומשם שהורי לא רוצים לגור רחוק אחד מן השנייה אנחנו עוברות איתו, אני יודעת שזה נשמע טיפה רגשני ומטופש, אבל אנחנו עוברים בכל שנתיים למקום אחר. אני אפילו לא רוצה לבנות קשרים שם, כי אני יודעת שאני יעבור אחרי כמה שנים שוב, ואז הכל ישכח כלא היה.

דמעה אחת ירדה במורד הלחי החלקה שלי ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. עד שהן החלו ליפול בחופשיות מדהימה. עמית תמיד היה מדבר איתי למרות שהינו רחוקים, הוא היה החבר שלי והחבר הכי טוב שלי ביחד, זה שתמיד בטחתי בו שידע מה לומר…
יבבה ברחה מפי. אני לא אשקר, אני אוהבת את עמית, למרות שעברתי דירה לישובי הצפון לפני שנתיים המשכנו להיות זוג שמדבר כל הזמן ודביק במיוחד.
עכשיו הבנתי שעמית לא עמד במילה שלו ולא הצליח לעצור את עצמו.
אבל למה ציפיתי, הוא בן.
וכל הבנים כאלה.