עוברים דירה פרק 3

~נקודת המבט של גרייס~
היום אני מחליטה לצאת מוקדם לבית הספר. אני שמה נעלי ד"ר מרטינס שחורות, מכנסיים שחורים, חולצה שחורה רחבה וסוודר בצבע תכלת. אני מפזרת את שערי ומסרקת אותו. לבסוף אני מגיעה לכיתה, מתיישבת בכיסא ומתחילה לקרוא. "היי", אני שומעת קול ומרימה במהירות את ראשי, עדיין מחזיקה את הספר. "היי", אני עונה וסוגרת את הספר. "מה את קוראת?", שואל דין. אני מסתכלת על עטיפת הספר ועונה "מרכבות האלים. זה על חייזרים". דין שורק ואומר, "זה בטח לא אמיתי". אני מגחכת ואומרת, "אתה אומר את זה, כי פשוט אתה לא יכול לעמוד בדברים שכתובים פה".
"חה" הוא אומר, ואז מחליף נושא, "אני מקווה שהבנת את יחסי הכוחות פה". אני מרימה את ראשי, "עדיין לא, אבל בהתחשב בכל בתי הספר שהייתי בהם, אני אבין בקרוב מאד". הוא מתיישב על השולחן ואומר "אז ככה, אשלי חמה עליך, כדאי לך להיזהר מאד ממנה. במיוחד אם תנסי לגנוב לה את החבר". אני נושפת בבוז ומשיבה, "אני יודעת שאתה ו.. איך קוראים לו? לואי… ליאו, נכון?" דין מהנהן ואני ממשיכה, "אני יודעת שאתה וליאו החברים הכי טובים, אבל בלי להעליב, הוא נראה לי פשוט בחור שטחי, שמשתרך אחרי האשלי הזאת, מי שזאת לא תהיה. ולגביה, הסתדרתי במשך כל השנים, אני אסתדר גם עכשיו. שניהם פשוט נראים לי טיפשים". אני ודין צוחקים, עש שמישהו נכנס לכיתה- ליאו. אנחנו מפסיקים לצחוק מיד, ודין קם ומתקדם לעברו, "הי אחי!". אני מגחכת לחוזרת לספר בחיוך.
~נקודת המבט של ליאו~
"…איך קוראים לו? לואי… ליאו, נכון? אני יודעת שאתה וליאו החברים הכי טובים, אבל בלי להעליב, הוא נראה לי פשוט בחור שטחי, שמשתרך אחרי האשלי הזאת, מי שזאת לא תהיה. ולגביה, הסתדרתי במשך כל השנים, אני אסתדר גם עכשיו. שניהם פשוט נראים לי טיפשים". צחוק. אני נשען על הקיר ומקשיב להם. היא אפילו לא זוכרת את השם שלי. אני כבר לא מסוגל, משום מה, לשמוע אותם צוחקים כך ביחד, עליי או לא עליי, ונכנס לכיתה.
"היי, אחי!", קורא דין כשאני נכנס. גרייס מגחכת וחוזרת לקרוא.
"מה קורה, אתה בסדר?", דין שואל לידי, אבל אני ממשיך לבהות בה כמו מטומטם, אבל נראה שהיא לא מבחינה בי. מאז שהיא הגיעה, אני מרגיש שונה. כשאני מסתכל עליה יש לי פרפרים בבטן. אני מסתכל תמיד על כל פרט קטן בה: איך היא מחייכת בצורה מהממת, על תנועותיה העדינות והיפות כשהיא מעבירה דף אחרי דף, איך היא מזיזה בצורה חמודה את שערה המלטף את פניה היפות לאחור, ונותנת לשערה קטנה מלמעלה לנוח על פניה.
"אני בסדר", אני אומר את מבטי לבסוף ואומר לדין.
אני שם לב איך במשך היום אני בקושי מפנה תשומת לב לאשלי, שכל הזמן מציקה לי, ומסתכל על גרייס.
"מתוק, וולטר הגיע", אמא אומרת לי, ואני מגלה בסלון את ראשו הזהוב של בן דודי, וולטר. אני פורע את שערו, שנורא חשוב לו תמיד שהשיער יהיה מסודר, ואומר לו לעלות לחדרי.
"הופה, אני מכיר את החיוך הזה", הוא אומר כשהוא מגיע, "מי זאת?". אני מרים גבה בשאלה, והוא מסביר את עצמו, כאילו זה מובן מאליו "הבחורה". אני מושך בכתפי ואומר "אין בחורה", וישר עולה בראשי תמונה של גרייס. וולטר מניד בראשו בחיוך, מתיישב לידי ואומר, "אחי, ממני אתה לא צריך להסתיר כלום. מי זאת?". אני משפיל את מבטי ואומר בשקט, "יש מישהי אחת… זה לא שאנחנו מדברים. קוראים לה גרייס. היא יפהפייה, ונחמדה, וחמודה. היא תמיד עוברת דירה, כמעט כל שנה, והיא די שונאת את זה. היא תלמידה חדשה, מאתמול. היא קצת ביישנית כזאת. תמיד אני מסתכל עליה ויש לי פרפרים בבטן…", "אחי", קוטע אותי וולטר, "אתה מאוהב לגמרי! אתה שקוף לגמרי! איך היא הצליחה, שאפילו אשלי הזאת לא הצליחה?" , אני מושך בכתפי בבהלה ואומר, "אני? מאוהב? השתגעת לגמרי? סתם נראית לי חמודה… וגם מהממת… פשוט נפלאה בצורה שלא תיאמן". וולטר מחזיק בכתפי וחוזקה ואומר ברצינות, "אתה עיוור, הא?אתה לא שם לב למה שאתה אומר? אתה מתכחש לעצמך! תכיר בעובדות- אתה מאוהב! ולפי מה שנראה, ממש מעל לראש! תביא, אני רוצה לראות תמונה". אני מנסה לשכוח מה שהוא אמר, מראה לו את התמונה עם בת', ג'ואן, פיטר וקרטר. "הבחורה עם המשקפיים, היפה". וולטר מקמט את מצחו ואמר בהרהור, "היא נורא מוכרת… גרייס… אני מכיר אותה! אתה יודע שאני משחק כדורסל, נכון?", אני מהנהן באיטיות, והוא ממשיך, "באחד המשחקים שלנו, שיחקנו נגד איזה בית ספר ממישיגן, בשנה שעברה. זה היה בנים מהבית ספר שלנו, נגד בנות מהבית ספר במישיגן. ניצחו אותנו בנקודה! את הנקודה שבזכותה הן ניצחו היא עשתה! ראיתי אחר- כך את כל הקבוצה שלה מרימה אותה, והיא צועקת ומרימה את הגביע. יש לה אישיות כפולה, אני רואה". הוא חוזר אל התמונה ואומר "בהחלט מהממת. גם בכדורסל, היא מצוינת". אני מרים גבות בהפתעה. גרייס משחקת כדורסל! היא ממש לא נראית כזאת. בבית הספר היא עדינה וביישנית, ואחריו היא צוהלת בידה גביע, וכל הקבוצה מרימה אותה? אח שלה נראה לי אחד שמשחק, אבל היא… ממש לא.
הערב מגיע. וולטר כבר נוחר לידי, ואני שם את ידי מאחורי ראשי וחושב על השיחה שלנו בצהריים. אולי… אולי הוא צודק? כאילו, באמת מוזר, איך שאני מרגיש כאני חושב עליה. אני מרגיש כאילו אשלי נורא מעצבנת בזמן האחרון, אבל זאת ההתנהגות הרגילה שלה.
האם יכול להיות שליאו מישל סוף סוף התאהב?
~נקודת המבט של דין~
אנחנו מדברים ביחד כל היום, כמעט מחזיקים ידיים. אני מרגיש… מרחף כזה לידה. אני לא מבין מה קורה לי. מאז שהיא הגיעה אני מרגיש ככה. אבל אני לא מנסה להשתחרר מההרגשה, כי היא כל כך נעימה.
אני מרגיש יד אוחזת בכתפי בסוף הלימודים. אני מסתובב ומגלה את גרייס, שמחייכת אלי, ומרגיש כאילו בטני מתהפכת. כשהיא עזבה את כתפי, נופפה בידה לשלום והלכה ולביתה, אני הרגשתי צמרמורות נעימות עוברות בכתפי. מה יש לי? אני חוזר הביתה, ואחרי חצי שעה מוותר על לעשות שיעורים, כי יש מילה אחת שעוברת בראשי: גרייס, גרייס, גרייס, גרייס… אני משאיר את השיעורים על השולחן ונשכב בהתרסקות על המיטה בחיוך. שוב פעם אני מרגיש מרחף… אני חושב וחושב… מה יכול להיות הסיבה למה שקורה שקורה בזמן האחרון? אני מרגיש בסדר גמור, אפילו מעולה, לא קרה לי כלום עם ההורים, או ילדים מהכיתה… אני רואה תמונה חדשה באינסטרם, ובטני מתהפכת שוב. גרייס ובת' מנשקות, כל אחת בלחי אחת את קרטר. ג'ואן ופיטר עומדים בצד. אני מרגיש קצת כועס על זה. גם קצת עצוב. אני מתיישב בחזרה על המיטה. מה יש לי? שתנשק מי שהיא רוצה, מה זה אכפת לי?
הלוואי שהיא הייתה מנשקת אותי…
מאיפה המחשבה הזאת? מה יש לי, אני לא מקנא!
או שכן…?
~נקודת המבט של ג'ואן~
"אמרתי לכם שכיף איתה", בת' אומרת, מרוצה, ולוקחת קצת פופקורן. אני, קרטר, פיטר, ובת' רואים סרט. גם אני דוחפת חופן פופקורן לפה ואומרת "באמת נחמדה. חבל שהיא תצטרך לעזוב". קרטר ופיטר מסוביים באחת את ראשם וקרטר שואל, "למה?". אני מסתכלת עליו ואומרת, "שכחת? היא כנראה תעבור. היא עוברת כל הזמן. למזלה". פיטר שוקע בספה לאות הסכמה, ואנחנו חוזרים לסרט.
~נקודת המבט של סילבר~
אני פורע את שערה של גרייס כשהיא נכנסת לחדר ונשכבת במיטתה. היא קמה, דופקת לי מרפק , אומרת, "בוא למגרש", ונעלמת במקלחת. אני מחכה לה במטבח, משחק בכדור באצבעותיי. אנחנו יוצאים למגרש בית הספר לשחק כדורסל. היא השתפרה מאז הניצחון שלה במישיגן, היא קולעת בכל זריקה. לעומת זאת, הפעם אני מרגיש חולשה, ובקושי מצליח. אני חושב רק על שרה. להיפרד ממנה? או לא? אני מרגיש שאני משתגע. "סילבר, מה קורה? אתה בסדר?", שואלת גרייס. אני טומן את פניי שבכפות ידיי ואז אומר "אני בסדר". היא עוזבת את הכדור, באה אלי תופסת בכתפי, ומנסה לתפוס את מבטי בעודה אומרת, "סילבר קרה משהו, אל תשקר. תספר לי". לבסוף אני מסתכל עליה ואומר "את תשמחי, אני חושב שאני עומד להיפרד משרה". היא מסתכלת עליי במבט מהורהר ואז אומרת, בשקט, "אני לא אוהבת את שרה, אבל אני לא אחליט בשבילך. תעשה מה שיעשה לך טוב". אני מביט בה בפה פעור. הרי כל מה שהיא רצתה הוא שאני כבר אעזוב אותה. אני לא מבין מה גרם לה לומר את זה, אבל אני לא שואל שאלות.
אני חוזר הביתה, והולך לטלפון. מישהו העלה תמונה חדשה. ג'ייסון, ממישיגן. הוא היה החבר הכי טוב שלי שם. אני מסתכל על התמונה בגבות מורמות- זה הוא ושרה התמונה. מתנשקים. אני מרגיש… בסדר. זה לא כל כך מפריע. הייתי צריך להקשיב לגרייס עוד מההתחלה, הייתי צריך לדעת שבסופו של דבר היא תפגע בי. אני כותב לה הודעה: "אנחנו גמרנו. אל תדברי איתי יותר", ומקבל הודעה אחרי כמה שניות: "את זה עוד נראה".
~נקודת המבט של אשלי~
אני טומנת את פניי בכפות ידי בייאוש. ליאו בכלל לא מתייחס אלי! "אולי סתם הוא היה עסוק", מציעה נינה. אני מנידה בראשי, "לא, נינה משהו קורה לו. הוא כבר לא שם לב אלי. את חושבת שהוא מסתיר ממני משהו? אולי לגבי.. גרייס סמית'?". היא מגחכת בביטול ואומרת, "נראה לך? הוא דלוק עלייך, זה ברור". אני נמלאת הקלה. אולי בכל זאת זה כלום. אבל… "אולי את צודקת", אני אומרת לנינה, "אבל בכל צריך להיפטר ממנה. לעשות משהו שיגרום לו להתרחק ממנה כמה שיותר. ואני חושבת שאני יודעת מה לעשות."