רכוש צה״ל- פרק 15- עוד רגע…

״ידעתי שלא תזרקי לי אוכל מהחלון.״ אמר רון בציניות כשנכנס לביתי, בוחן כל חלון ועציץ ולבסוף מתיישב בספת העור שניצבת בסלון.
״רציתי, פחדתי שהשכנים יתלוננו.״ עניתי צינית גם אני. הבטתי בו ארוכות כשהסתכל מהחלון שבסלון, הוא משקיף לשכונה נוספת בעלת בניינים וגינות.
״מה אתה בוהה?״ שאלתי אחרי מספר רגעים. כבר עידכנתי את אמא שלי בנוגע לעובדה שהמפקד שלי בא והיא אמרה שהיא עייפה מכדי לפגוש אותו והיא פורשת לישון.
״סתם, נוף יפה.״ קבע. גיחכתי והמשכתי להביט בו, שפתיו הבשרניות שהיו רטובות מליקוק שפתיים קודם, לחיים שכוסו בזיפים גבריים ורק העצימו את יופיו ועיניים קטנות שרק מלהביט בהן אפשר לטבוע. ״את בוהה בי,״ אמר והסתובב אליי לאחר מבט ממושך בחלון הסלון השקוף.
״מכירה את הנוף הזה.״ השבתי וחייכתי חיוך מתבקש. הוא צחק. ״מה אתה עושה פה רון?״ נאנחתי.
״אני רעב.״ קבע ואילץ אותי לקום למטבח, פותחת את המקרר ומוציאה משם קופסאות פלסטיק מלאות באוכל.
״מה אתה רוצה לאכול? יש אורז, קובה, עוף…״ אמרתי ובחנתי את המקרר שדלתו הפתוחה הייתה מלאה בתבלינים ושתייה.
״קובה.״ ענה מהסלון, קם אל המטבח ונשען על השיש. מזגתי אל צלחת מקושטת בפרחים כמה חתיכות קובה, צבעו היה אדום והוא הדיף ריח חזק של סלק. כיוונתי את המיקרוגל לדקה ושלושים שניות, והבטתי ברון כשהתחיל לפעול.
״שב.״ הזמנתי אותו והזזתי את אחד הכיסאות לאחורנית, כך שיוכל לשבת עליהם ולהביט בי כאחד. ״אז מה אתה עושה פה?״ שאלתי ביאוש, מוציאה כוס זכוכית גדולה מהארון הגבוה ומוזג. לתוכה קולה תוססת.
״תהרגי אותו אם אני יודע. הרגשתי שפגעתי בך.״ אמר מביט ברצפה, ציפוף המיקרוגל נשמע ברקע והורה לי להוציא את צלחת האוכל ממנו, הנחתי את הצלחת במקומו של רון וצירפתי מזלג ומגבת.
״לעזאזל! חשבתי שהסתרתי את זה טוב. מה הסגיר אותי? שסיננתי אותך בטלפון או שירדתי מהאוטו שלך?״ אמרתי בציניות מוחלטת וחייכתי חיוך מזוייף שירד מפניי לאחר שניות ספורות. הוא צחק.
״ליאור אני לא יודע להתנהל במערכות יחסים, אני בן עשרים וארבע ואת בת שמחנה עשרה. את צריכה לחיות ואני כבר להתמסד, זה לא יעבוד.״ הוא אמר בטון חלוש ואכל בתיאבון את שהוגש בצלחתו. שיחקתי בצמידו של לירון שלא נפרד ממני בכל התקופה שאינו היה פה.
״רגע רגע, שמעת אותי אומרת משהו על להיות ביחד? להתמסד? ביקשתי רק קצת יחס נורמלי למי שאוכלת חרא בגללך, עוברת בסיס בגללך ולא יודעת מה בגללך!״ צעקתי-לחשתי, לא רציתי להעיר את אמא שישנה. היכיתי את שולחן האוכל וקמתי מהכיסא המרופד.
״ליאור זו הייתה טעות. להט של רגע ואת יודעת את זה.״ הוא אמר והניח את המזלג על צלחתו, לוגם לגימה מכוס הקולה ומנגב את פיו.
״אף אחד לא אמר משהו על זה ששכבנו, אפילו לא על זה שהתנשקנו, רק ביקשתי שתשים לב למי שאוכלת חרא בגללך ובעיקר בשבילך, וזה כבר הפך למשהו יומיומי.״ קטלתי אותו והוא נראה מופתע. נחיריו התרחבו והוא איגרף את ידיו.
״אז למה אני פה?״ הוא שאל והניח את כליו בטח לא בכיור, נעמד ליד פינת האוכל מיד לאחר מכן ונתמך בכיסא שהוצב ליד. מתחתי את שפתי התחתונה כלא יודעת, כי אני באמת לא יודעת. ״נראה אותך יום ראשון.״ הוא לקח את מפתחות רכבו.
״אתה נוסע?״ שאלתי בחוסר הבנה, לא רציתי שיישאר ולא רציתי שילך.
״יש לך משהו יותר טוב לעשות?״ הוא אמר בזילזול והכניס את אצבעו למחזיק המפתחות וסובב אותו על אצבעו.
״מה רצית להשיג בזה שבאת?״ התיישבתי על אחד הכיסאות והוא אחריי. ״גם אם היינו ביחד עכשיו, עוד פאקינג שבוע אני עוברת בסיס, לא תראה אותי.״ אמרתי משחקת בפרי שהיה על השולחן בתוך סלסלה גדולה מלאה בפירות אחרים דומים לזה ששיחקתי בו.
״ליאור גם לי קשה מה נראה לך? שזה עובר לידי? מצטער שאני לא בוכה.״ הוא אמר בגסות והניח את מפתחו על השולחן, משאיר גם ידו.
״גם אני לא בוכה.״ קטלתי, ״אבל מה אני אשמה שקשה לי שאני פאקינג מאוהבת במפקד שלא שם עלי?״ צעקתי והטחתי את אגרופי בשולחן. ״פעם אחת אתה מלטף ופעם אחת סוטר, נמאס לי.״ הוספתי, פיו נפער והוא הביט בי במבט ריקני.
״ליאור…״ אמר והרים את ידי אל השולחן. מיהרתי לקחת אותה לחיקי והוא נאנח. ״קשה לי, את חייבת להבין.״ הוסיף, קמתי מהשולחן אל עבר דלת היציאה,
״ביי רון.״ הפכתי קרה ברגע אחד והוא לא הבין מה קורה לי.
״ליאור.״ הוא אמר בטון מאיים ואני רק הרמתי את ידי אל עבר חדר המדרגות. הוא לקח את מפתחות הרכב ונעמד מולי, ״אני כבר לא חושב.״ אמר ונישק אותי. ״אבל זה לא יעבוד.״ הוסיף כשהתנתקנו ויצא מביתי.

-כעבור חודש.-

״אני, נשבע! אני, נשבע! אני, נשבע!״ צעקנו כל החיילים בטקס ההשבעה, נשבענו להגן על המולדת גם במחיר חיינו. בשבוע שעבר הייתי בטקס ההשבעה של יהלי, דור ויקיר שקיבלו די בהבנה את העזיבה שלי ושתקו כשסיפרתי להם מדוע.
״יפה שלי!״ רצה אליי יהלי וזר פרחים בידה, חיבקתי אותה חזק, סירבתי להרפות. לרגע חשבתי שאני מחבקת את לירון שהופיע לי בחלומות מספר פעמים בחודש האחרון, הוא שליו כמו תמיד ומעולם לא דיבר, רק חייך חיוך שכל כך ייחלתי לראות.
״יהלי- אביחי, אביחי- יהלי.״ ערכתי היכרות בין יהלי לאדם היחיד שהתחברתי אליו בבסיס החדש והלא מוכר הזה, יהלי כבר הספיקה לעשות לו עיניים ולשלוח פלירטוט קטן. ״סלחו לי.״ אמרתי כשראיתי את דור ויקיר בצד מחפשים אחריי ואחריי יהלי.
״היוש.״ אמרתי והבהלתי את דור שאחז בחזהו כסימן לכך.
״חיים שלי כמה התגעגעתי!״ קפץ עליי יקיר והתיישבנו שלושתינו על חומת אבנים ברחבת המסדרים. ״מה איתך איך פה?״ שאל בהתרגשות ודור הסתכל עליו במבט מוזר.
״פחות נורא ממה שדימיינתי, אבל טעון שיפור.״ צחקתי והסתכלתי סביב.
״אצלנו גם בסדר. תודה ששאלת.״ התפרץ דור. צחקתי.
״מה איתכם באמת?״ שאלתי בחיוך רחב, נזכרתי בכמה שעברנו שם בבסיס הקודם.
יקיר צחק, ״אם את שואלת על רון…״