6 זוויות- פרק ראשון (אשמח לביקורות)

-מנוקדת המבט של שקד-
בשנה שעברה קמתי בכל בוקר לבית הספר בידיעה שאני הולכת לסבול בכל השיעורים אבל בהפסקות אני הולכת לבלות זמן איכות עם אחי התאום תומס.
השנה הזאת הולכת להיות אחרת, בהפסקות אני לא יכולה לבלות את הזמן שלי ביחד עם אחי ולהתנחם בזה שיש לי אח כזה טוב לב שהשכבה הנוראית הזאת עדיין לא הרסה, וזה בגלל שתומס החליט להתאבד לפני כמה חודשים בעקבות בריונות אותה עבר במשך שנים בבית הספר, אותה בריונות שאני עברתי וממשיכה לעבור כל יום בחי בגלל גזענות. צבע העור שלי הוא שונה, ואני באה ממקום שונה ומשפחה שונה מכל שאר הילדים שבבית ספר שלי, אבל כל אחד אחר היה פשוט אומר שאני 'כושית'.
ביום שגילתי שתומס החליט להתאבד לראשונה התפרקתי, לא הפסקתי לבכות במשך ימים, לא יצאתי מהמיטה שלי במשך חודש שלם, וגם לאחר שיצאתי מהבית הרגשתי שמשהו בלב שלי חסר, הרגשתי שאני לא יכולה לחיות יותר בלעדיו, רציתי להתאבד, לא רציתי להיות בעולם שתומס לא נמצא בו. אמא שלי היא זאת שהצילה אותי, היא אמרה לי שזה מה שתומס היה רוצה שאני אעשה, הוא היה רוצה שאני אעמוד מול כולם ואחייך, וזאת המטרה שלי השנה, שיהיה לי בהצלחה.
נכנסתי לכיתה ובחרתי את השולחן הרחוק ביותר מהמורה, יושבת לבד, בגלל שחברים אין לי. על אוזני היו אוזניות ומוזיקה רגועה של הזמרת האהובה עלי, ביונסה, התנגן. על השולחן הוצאתי את הספר אותו אני קוראת בימים האחרונים והמשכתי לקרוא, הספר אותו אני קוראת מספר על נער בשם מיילס שעובר מהבית ספר המקורי שלו בו לא היו לו כמעט חברים אל פנימייה בה פעם למד אביו, שם הוא פוגש את אלסקה, נערה מיוחדת מאוד ואת חברו הראשון מעולם. הספר נקרא "מחפשים את אלסקה" ומאז שהתחלתי לקרוא אותו אני פשוט לא יכולה להוריד אותו מהידיים, אולי בגלל שאני גם מחכה לרגע הזה שההורים שלי ישלחו אותי לפנימייה כזאת וסוף סוף אני אכיר עוד אנשים מחוץ לשכבה המטומטמת הזאת ואולי אפילו יהיו לי חברים!
" אני מאוהבת בספר הזה." קול נשמע ואני הורדתי את האוזניות ושמתי סימניה בעמוד בו עצרתי בספר.
" כן, הוא מעולה." עניתי בהיסוס ופתחתי את הספר חזרה לאותו העמוד כדי לחזור לקרוא.
" נעים מאוד, איימי, אני חדשה פה." היא אמרה ולראשונה שמעתי את המבטא האמריקאי שלה, היה לה שער שחור ארוך במיוחד ועגיל אדום באף.
" נעים מאוד, אני שקד." סיפרתי בהיסוס כאשר הספר עדיין פתוח על השולחן.
" אפשר לשבת ליידך שקד?" היא שאלה אותי.
" כן ברור." אמרתי, כל כך רציתי לחייך, אבל ידעתי שהחברות הקטנה הזאת לא הולכת לשרוד יותר מחמש דקות.
היא התיישבה ליידי והתחילה לדבר איתי על הספר, למרות שחזרתי שוב ושוב על זה שעוד לא סיימתי אותו ושבבקשה לא תספר לי שום דבר היא סיפרה לי את כל הספר והרסה לי את רובו, אבל בכל זאת חיבבתי אותה, מקווה שלא תהפוך למפלצת כמו רוב השכבה הזאת.
" אז מה את שומעת באוזניות האלא שלך?" היא שאלה אותי.
"ביונסה." עניתי לה.
" אני מתה על ביונסה! הייתי בהופעה של בארצות הברית לפני כמה חודשים!" היא התלהבה.
" היא פשוט מהממת." הסכמתי איתה אבל שום התלהבות לא נשמעה בקולי.
המשכנו את השיחה שלנו במשך כמה דקות ארוכות עד שהמורה נכנסה לכיתה, היא סיפרה לנו על מערכת השעות שלנו למשך השנה והציגה את איימי כעולה חדשה מאמריקה שמצטרפת לכיתה שלנו לשנה הקרובה.
הילדים בכיתה הסתכלו על המקום בו התיישבה איימי ולפי הבנתי הטובה סימנו אותה בתור 'החברה של הכושית', ואני מרגישה רע עם זה. כי אני יודעת עם מה היא צריכה להתמודד עכשיו, ואני לא יודעת אם היא חזקה מספיק בשביל זה.
אני בקושי יודעת אם אני יכולה לשרוד את השנה הזאת, איך אני יכולה לשמור גם עלייה?