חבר שלי ערפד ואני לא יודעת מזה 2-פרק 4-מוקדש לSBW,דני,music♫,love to dance,YAELIS♫

היי בנות,
אני ממש מצטערת שלא העלתי פרק של הסיפור כל כך הרבה זמן!!! למי שלא זוכרת אני ממליצה לקרוא שוב את פרק 3 כדי לרענן את הזיכרון! תודה לכן שאתן עדיין ממשיכות לקרוא את הסיפור-אוהבת אותכן! מקווה שתהנו מהפרק!

סוף הנמ דז האחרון-פרק 3
"את לא…" ניסיתי להיזכר מאיפה הבחורה הצעירה מוכרת לי ואז עליתי על זה,"את לא ניקול-החברה של לואי?"
שאלתי כשזיהיתי את הבחורה שלואי הפגיש לי ולח'ברה במועדון באותו הערב-בערב שלור ננשכה-בערב שהארי סיפר לי הכל.
(אני לא בטוחה במאה אחוז שלואי הפגיש ביניהן אבל נראה לי שכן -זרמו)
"כן,זאת אני."
היא ענתה
"מה את עושה פ-?"
לא סיימתי אפילו לשאול את שאלתי והרגשתי ידיים ננעלות על צווארי,שרירים מתהדקים ונמתחים ותנועת סיבוב שלאחריה הופיע כאב חד בצוואר ושחור-הכל נצבע בשחור.מסתבר שאמא שלי הטילה כישוף שיגרום לה לרוץ מהר כמו ערפד אבל מבחינת תגובה? כלום לא השתנה,היא עדייין הגיבה איטי יחסית כי פתאום מצאתי את עצמי בידייה של זרה מוחלטת.

פרק 4
נמ דז-המשך
התעוררתי לקול אוושה חרישית וקול צעדים.פקחתי את עיני בעדינות,מסתכלת סביב ופשוט לא יכולתי להפסיק למצמץ.הכל היה כל כך זוהר,בוהק.כאילו מישהו לקח מכחול וצבע את הכל בגוני לבן-זהב מסמאים.
"אני רואה שמישהי פה התעוררה?"
שמעתי את קולו של שיין.זה נשמע לי כאילו הוא צורח לתוך מגפון לתוך האוזן שלי ואני עוד שנייה מתחרשת.
ניסיתי להתרומם לישיבה אבל כאב ראש חריף תקף אותי.
"זה בסדר,את כבר תתרגלי להכל.החושים שלך פשוט מוגברים עכשיו-ככה זה כשהופכים לערפד,גם אני עברתי את זה."
הוא אמר
"ע…ערפד?"
המחשבה פשוט נפלטה מפי.
הוא לא הגיב אלא רק המשיך לנעוץ בי את מבטו,מתקרב אלי ונעמד היישר מעליי,בצידי,בצורה כזו שפרצופו תקוע בשדה הראייה שלי.
"מה חשבת? את שתית מהדם שלי וניקול סובבה לך את המפרקת.והתוצאה? הנה לנו ערפדה חדשה."
הוא אמר כאילו הוא מסביר לי איזושהי משוואה קלה במתמטיקה,כזו שהפתרון שלה מובן מאליו ורק אני לא מצליחה לפתור אותה.כאילו אני ילדה בת חמש שלא מבינה עובדות שברורות מאלהן,את טבע העולם,כמו למשל-למה השמיים כחולים ולמה הדשא ירוק.
"אז אני ערפדה?"
פלטתי מבלבול וקולי היה פשוט צווחני,גבוה בכמה אוקטבות מטון קולי הרגיל.פשוט לא הצלחתי לשלוט על קולי,על הטון.
"יאפ.לא קלטת את זה כבר?"
"רגע,אמרת ניקול?"
שאלתי בתימהון-מה לו ולניקול?
"יאפ.חשבתי שהחושים אמורים להתחדד כשהופכים לערפדים-מה פתאום הפכת לחירשת?"
"מה הקשר שלך לניקול?"
"אחחח ניקול ניקול ניקול.אני הפכתי אותה למה שהיא היום."
"מה? למה אתה מתכוון?" שאלתי למרות שהייתה לי תחושה שאני כבר יודעת את התשובה.
"אני הפכתי אותה לערפדה,בעצם הפכתי אותה לעוזרת שלי וכל זה כדי למצוא אותך ולהרוג אותך כמו שאני נועדתי לעשות."
זה מסביר איך הגעתי לכאן
"אז מה היא עושה עם לואי?"
"אני אמרתי לה להיות 'חברה' שלו כדי שהיא תוכל לרגל אחרייך יותר מקרוב." הוא סימן מרכאות עם ידיו באוויר כשאמר את המילה חברה.
"אז אתה היית רק הסחת דעת בזמן ששלחת את ניקול למשימה האמיתית?" שאלתי,מוודא כי מחשבותי נכונות.
"יש לך קליטה ממש איטית.החשבתי אותך לחכמה יותר."
"תודה על המחמאה."
אמרתי בציניות ובעוקצנות.
החלטתי להתרומם למרות הסחרחורת שתקפה אותי.התיישבתי והסחרחורת רק גברה.הבטתי סביב,בתקווה לזהות את מקום הימצאותי,אך הכל היה זר לי.הייתי בחדר שינה-מיטה ענקית מוצעת הייתה ממוקמת בצמוד לאחד הקירות,בשני צידיה שידות מעץ מהגוני קהה.הרצפה מרוצפת בשיש ממורק ועל הקירות טפט הדפס עדין בגווני שמנת ובז.ממול למיטה ממוקם שולחן כתיבה עשוי מעץ קהה,זהה לזה של השידות הקטנות בצידי המיטה,עליו מונח לפטופ שמוקף בניירת מבולגנת.בקיר נוסף,הייתה ממוקמת דלת,גם היא מאותו עץ קהה,ובהמשך הקיר היה ארון גדול-כנראה ארון לבוש.על הקיר ממול היה חלון פתוח שכנראה ממנו נשמעה האוושה ששמעתי קודם,כשהתעוררתי,אוושת הרוח.החלון היה מוקף וילון,גם הוא בצבעי שמנת ובז,שהתנופף במשב הרוח הלילי שזרם מהחלון פנימה והכניס את צינת הלילה לחדר.בהמשך הקיר הייתה מראה גדולה ורחבה,גדולה יותר מבן אדם,שדרכה השתקף חלק ממראה החדר.אני ישבתי באמצע,בין המיטה לשולחן הכתיבה,על שטיח פרווה בגוני שמנת-בז שזהים לאלו של הטפט הוילון.מעלי הייתה תלויה נברשת זכוכית מרהיבה ביופייה שהפיצה שבבי אור בכל רחבי החדר.
לקח לי פחות משבריר שנייה לקלוט את כל הפרטים האלו.יכולתי לראות את הכל בבירור,בחדות.יכולתי לראות כל גרגיר אבק שהתעופף לו ברוח,יכולתי לראות את סיבי שטיח הפרווה שעליו ישבתי,יכולתי לראות אפילו את עינייה הזוהרות של ציפור שעמדה על אדן החלון,כל נוצה ונוצה שלה ואת כל הצבעים שמרכיבים כל אחת מנוצותיה.יכולתי לראות פשוט את הכל ושום דבר לא יכל לחמוק ממבטי,שום פרט.שמעתי אפילו את נשימותיה החלושות של הציפור,כל שאיפה ונשיפה-כי אני ערפדה עכשיו,ומסתבר שככה זה אצל ערפדים.
זה העלה אצלי את התהייה-איך הארי רואה אותי כל הזמן? איך הוא יכול לרצות אותי אם הוא רואה אצלי כל פגם ופגם? ויש לי עודף בפגמים.אולי הוא הבין במשך הזמן שבכל דבר יש פגמים.הדחקתי את מחשבות אלה מראשי וחזרתי להווה,לכותלי החדר שבו נמצאים אני ושיין וכנראה גם ניקול נמצאת בסביבה.
"איפה אנחנו?" שאלתי,יודעת מראש שהוא לא מתכוון לענות לי.
"אני מצטער בייב,אני לא יכול להגיד לך."
רציתי להגיד לו לא לקרוא לי בייב,להגיד לו לעוף ממני,לא לרכון ככה מעלי; אבל בחרתי לא לעשות את זה-כי עדיף ככה;אני מעדיפה לא לעצבן אותו,כבר ראיתי למה הוא מסוגל.
"גם ניקול נמצאת כאן?" שאלתי במקום זה.
"כן.היא פה בסביבה.היא עוד מעט תגיע."
הוא השיב.
תגיבו ותדרגו!!!