לא התכוונתי להתאהב אבל זה קרה פרק 44

פרק 44
ישבתי שם, במסדרון. ממשיך לבכות, כאילו אין מחר. במסדרון עוברים אחיות, נכנסות ויוצאות מהחדר, כמה נעצרות שואלות מה קרה. אבל אני ? מסנן בלי בושה. 
הרמתי את ראשי מברכי, חושב שזה הרגע להתעורר. היא חזקה. היא תעבור את זה. בשבילי. קמתי מהרצפה, צועד לכיוון אחת הרופאות ועוצר אותה מלהמשיך בדרכה
״סליחה,״ עצרתי את אחת האחיות.
״כן ?״ היא שאלה במבטא רוסי.
״מתי יתבצע הניתוח ?״ שאלתי בקול רועד, כאשר לעיניי חוזרת הדמעות רק מלחשוב על הניתוח. 
״מחר בשעה תשע״ היא ענתה. הנהנתי, פולט את המילה 'תודה' מפי, והיא המשיכה ללכת לדרכה. פסעתי לכיוון החדר, פותח את הדלתות החומות, ומביט בעיניה החומות של פז. רק מלהביט בעיניה, הדמעות חזרו שוב. החנקתי אותם, מפחד לבכות לידה כמו ילד קטן שלא קנו לו את מה שרצה, אבל לא יכולתי להתאפק. הדמעות יצאו, והשפלתי את מבטי לרצפה, כדי שלא תדע שאני בוכה..
״נדי,״ היא מלמלה בקול דואג. הבטתי את מבטי אלייה, פוסע אליה בריצה קלה ומחבק אותה כאילו לא חיבקתי שנים. רק מהמגע שלה נהיה לי צמרמורת. המגע שיש סיכוי שאני לא ארגיש שנים. 
״נסיכה יפה, חיימשלי,״ מלמלתי, מניח את שפתי על מצחה, ולאחר מכן את שפתה.
״אל תבכה !״ היא מלמלה, מניחה יד אחת על לחיי ומלטפת אותה. 
״ומה אם לא תעברי את זה ?״ תקפתי. 
״מה אם תשאירי אותי לבד ?!״ 
״זה בחיים לא יקרה !״ היא ענתה. ״אני לא מוותרת,״ מלמלה, מניחה את ידה על עורפי, מורידה את ראשי טיפה מטה, עד ששפתי נפגשו בשפתיה ונישקה אותי.
״אני אוהב אותך,״ מלמלתי מתנתק מהנשיקה, מביט לתוך עיניים החומות, והיא לתוך עיניי הירוקות.
״גם אני אוהבת אותך״ היא מלמלה, והופיעה על פרצופה חיוך מאושר. החיוך שהתאהבתי בו מהתחלה 

נק' המבט של פז 
שכבתי על מיטת הבית החולים ונדי לידי על הברכיים, מלטף לי את היד 
"נדי?" לחשתי, מסיטה את מבטי לכיוונו. 
"מה קרה?" הוא שאל, מסיט את מבטו לכיווני, מביט בי עם עיניו הירוקות העמוקות. לרגע שקעתי בהן. נענעתי את ראשי טיפה, מתעוררת מהחלום.
"תבטיח לי שתמיד תהיה איתי" ביקשתי בקול חלש, משפילה את מבטי לעבר המיטה, ולאחר כמה שניות מרימה חזרה את מבטי לכיוונו.
"אני מבטיח לך אהבה שלי מבטיח לך" הוא אמר, תופס בידי, ומשלב בידו. חייכתי חיוך קטנטן, כאשר ראיתי אותו מתקרב לידי ונושק נשיקה קטנה על גב כף היד.
"את רעבה?" הוא שאל, זורק את מבטו לכיווני ומביט בי בהרמת גבות. הנהנתי בביישנות, מחייכת חיוך ביישני. הוא צחקק, קם מהרצפה.
"אני הולך להביא לך אוכל" הוא אמר נתן לי נשיקה בלחי ויצא. הרגשתי שממש כואב לי ורציתי שזה יגמר כבר, עצמתי את עיניי בחוזקה, מאגרפת את ידי. דפיקה מצמררת נשמע ברחבי החדר. פתחתי בבהלה את עיניי, משחררת את ידי באגרוף. נאנחתי להקלה כאשר קלטתי שזה בא מהדלת. בטח אחד הרופאים. אחרי כמה שניות, הדלת נפתחה ובפתח הדלת עמד לא אחר מאשר 'אבא' של נדיר.  הוא היה בכיסא גלגלים כשאינפוזיה מחוברת אליו. האחות שלקחה אותו, כופפה את ראשה מעט ואביו של נדיר לחש לה כמה מילים באוזן. היא הנהנה בהבנה, ועזבה אותנו, מותירה את שנינו לבד.
"שלום פז" הוא אמר וחייך חיוך זדוני בלעתי את רוקי. 
״מה אתה עושה פה ?״ שאלתי בתוקפנות, מעמידה פנים כאילו הוא לא הולך לשבור אותי, ומאגרפת את שני ידיי.
״מה שאת עושה פה. רק שאני אצא מזה !״ הוא אמר בחיוך מגרה, מניח את שני ידיו על הגלגלים ומתחיל להתקרב. 
״אל !״ קראתי בקול , קמה מהמיטה בכאב ונשענת עד סוף המיטה. אך הוא המשיך להתגלגל, ואני הלכתי אחורה כמה שיותר. הגלגלים השמיעו קול חריקה, מה שצימרר אותי מאוד. הוא הגיע עד למיטה, כאשר אני יושבת צמודה לקיר רועדת מפחד. הוא הרים את ידו, ושלח את ידו לקחת איזה משהו שהיה שם. הדלת נפתחה בפתאומיות, ודם עמדה הטחות.
״סליחה שאני מפריעה, פשוט הילדה פה צריכה לישון,״ האחות אמרה, פוסעת לכיוון אביו של נדיר, תופסת בשני המעקות של כיסא הגלגלים ולוקחת אותו למחוץ לחדר. ה'אבא' של נדיר יצא, לא לפני שסינן משפתיו ״זה לא הסוף״ 
״בטוח ? כי לי נראה שכן,״ אמרתי בהתגרות, למרות שהיה כואב לי. פלטתי מפי אנחת הקלה, יצאתי מזה בטוב הפעם. מי יודע מה יקרה פעם הבאה ? אם תהיה פעם הבאה ? אחרי שהם יצאו, עצמתי את עיניי פולטת שוב אנחת הקלה מפי. הדלת נפתחה שוב, ופתחתי את עיניי שוב בבהלה, נרגעת כאשר קולטת את נדיר עם האוכל. 
״נדיר !״ קראתי בקול מהקל.
״מה חיימשלי ?״ שאל, צועד לעברי ושם בשידה לידי.
״הוא היה פה !״ אמרתי בהתנשפות בכל מילה. 
״מי ?״ שאל בבלבול ובדאגה, מתיישב ובאחת הכיסאות לידי.
״האיש,״ מלמלתי. הוא היה בשוק, כמוני, והשליח את זוג ידיו סביבי, מושך אותי לחיבוקו. הנחתי את ראשי על חזהו, מרגישה מוגנת לידו. 
״קחי, תאכלי. אני כבר אטפל בעיניין״ נדיר אמר. הנהנתי, מביטה בנדיר יוצא מהחדר. השלכתי את ידי לעבר השידה, לוקחת לי כריך ופותחת את הניילון הצמוד שהיה מודבק לכריך. פתחתי את הלחם, בודקת מה יש בפנים. חביתה. הקרבתי את הכריך לפי, לוקחת ביס ומתחילה ללעוס, בעודי לוקחת בקבוק מים, פותחת אותו ולוקחת שלוק קטנטן מהמים.

-מנק׳ המבט של נדיר-
מהרגע ששמעתי שהוא נכנס לחדר, התפוצצתי מעצבים. מי הוא ?! מי הוא שיגע בפז ?! פסעתי לעבר החדר, וכאשר הגעתי פתחתי את הדלתות, מתפרץ לתוך החדר מעצבים וקולט את 'אבי' מביט בי בשעשוע.
״סליחה, שעות הביקור נגמרו,״ היא אמרה בקול מתנצל.
״בסדר. אבל על תתני לו להיכנס לחדר 17.״ סיננתי מבין שפתי, צועד למחוץ לחדר בעצבים, וטורק את הדלת מאחורי. הרגשתי שחום גופי עולה. עכשיו זה מה שחסר לי. לא מספיק הניתוח של פז, עכשיו בטח ה״אבא״ ינסה הכל בשביל להוציא אותה לא חיה !