העולם שמתחת- פרק 2 חלק ב’
מה לעזאזל אתם עושים פה?" קול גברי נשמע מאחורינו
"הלכנו לאיבוד." מיהרה נים להגיד כשהסתובבנו. מולנו עמד אותו הילד שהביא לנו את המפה בדוכן העזרה.
"אי אפשר ללכת לאיבוד כשיש לך מפה," הוא הרים גבה.
"אנחנו לא ממש הסתכלנו במפה..יותר כמו…עקבנו אחרי אנשים…" דיבורה נעשה שקט יותר עם כל מילה.
"תחזרו על עקבותיכם, בפנייה תפנו ימינה, ולאחר מכן, תמשיכו ללכת ישר עד שתגיעו למכונת שיגור, משם תפנו שמאלה, ותוך חמש דקות תהיו באודיטוריום." הוא אמר
"מה יש פה?" שאלתי אותו, מסתובב חזרה אל המסדרון השומם.
"אני לא יודע," הוא אמר ועיקם את פניו במחשבה, שלושה קמטים ארוכים הופיעו על מצחו. "אבל זה מחוץ לתחום." הוא סיכם.
"אם זה מחוץ לתחום, אז מה אתה עושה פה?" שאלה נים, הנער החטיף חיוך, ולאחר שנייה בלע אותו מחדש ועטה את הפנים הרגילות והרציניות שלו.
"זה לא עניינך," הוא הסיט את מבטו אל המסדרון
"אם זה לא עניינה, אז לא עניינך מה אנחנו עושים פה." אמרתי
"אני בוגר פנימייה ילד, אני יודע מה מחוץ לתחום, ומה לא, וכרגע, אתם נמצאים מחוץ לתחום, כנגד החוקים. לפי מה שאני הבנתי, אפשר להעיף מהפנימייה על זה." הוא אמר.
"אבל אתה-"
"בואי נלך נים." קטעתי אותה והתחלתי ללכת.
"מה אתה עושה?" היא לחשה לי כשהתרחקנו ממנו
"שמעת אותו נים, את רוצה לעוף ביום הראשון?" שאלתי אותה.
"לא. אבל, זה לא מסקרן אותך מה יש שם?" היא נעצרה.
"ברור שמסקרן אותי." חייכתי כתשובה.
"אז…?" היא לחשה.
"נחזור לכאן בהזדמנות," חייכתי אליה "אבל בינתיים, יש לנו מספר סידורי לקבל." אמרתי.
"מה אתה חושב שיש שם?" היא חייכה בשובבות כאחרי שפנינו ימינה
"אני לא יודע," חשבתי "אז," שיניתי נושא "לאיזה שיעורים את נרשמת?" שאלתי
"אה, חקר הנפש, ראשוני האדם, טכנולוגיה משופרת, חקר המוח, שיעורי טבע, זהו," היא חייכה "אתה ?"
"אני נרשמתי לחקר ההיסטוריה,שיעורי טבע ראשוני האדם, חקר המוח, פיזיקה מתקדמת, ולביוכימיה." אמרתי בחיוך
"וואו. אתה הולך לסבול השנה," היא צחקה "זה לא..כאילו, המון מקצועות?" היא אמרה
"אני לא יכולתי לוותר על שום מקצוע.." אמרתי.
"חקר היסטוריה זה לא כמו ראשוני האדם?" היא שאלה.
"לא, זה שונה." אמרתי כשהגענו למכונת השיגור.
"פה הוא אמר לפנות שמאלה, נכון?" היא שאלה
"כן," אמרתי.
"מעניין מה היה הקטע שלו," היא אמרה כפנינו "כאילו, הוא לא חברותי בכלל."
"המון אנשים לא חברותיים." חייכתי אליה
"כן, אבל, בכל זאת, הוא התנהג כאילו…לא יודעת." היא אמרה
"את תמיד רצית להיות חוקרת?" שאלתי אותה
"כן, תמיד." היא חייכה כשבדיוק אז, הגענו לאודיטוריום.
הוא היה מלא בתלמידים, המוני שולחנות חולקו בו. במרכזו, היה פסל של המסוע הראשון, שהתפוצץ והרג כאלפים מהתושבים.
"בואי," התכלתי ללכת סביב הדוכנים, כשבעין נקלט לי דוכן שהיה יחסית ריק.
"שם?" שאלה הנערה שעמדה בדוכן
"רנטו אין-שם." אמרתי, היא הקלידה את שמי בכונן האלקטרוני
"אוקי, אז המספר הסידורי שלך, הוא שלושים ושלוש, אתה משובץ בחדר מספר 25 יחד עם.." היא כיווצה את עינייה "נפטריון אין-שם." היא חייכה.
"רנטו אין-שם, מספר סידורי 33" היא אמרה לכונן האלקטרוני.
"יוצר מפתח אלקטרוני." ענה לה הכונן ומתוכו נפתחה הולוגרמה של המפתח שלי.
"אל תאבד אותו, לוקח זמן ליצור את המפתחות." אמרה הנערה כששלפה את המפתח מתוך ההולוגרמה "המעליות משמאלך, אתה קומה 2, בגדי הפנימייה מחכים לך בחדר, אם לא, רד חזרה דוכני העזרה ותודיע להם, מחר ישלח סדר היום המערכתי." היא הסבירה
"ברוכים הבאים לטאפד." היא חייכה והניחה את המפתח בידי.
תגובות (2)
אהבתי מאוד
דירגתי 5
והעלתי את פרק 14 של אגדות ג'יידן
מגניב…
טוב, אין לי הערות מיוחדות, אז אני אפנה לקלאסיקה.
המשך.
כאילו, לכי לכתוב. עכשיו.
בחיוך ממזרי וקטאנה מושחזת, טדי.