אתמול אכלתי לחמנייה

אתמול, חברים, מצאתי לחמנייה.
היא הייתה חמה וטעימה.
כולם בהו בי, הסתכלו ואמרו: וואו! זו לחמנייה נאה!
הייתי אומר להם: אני יודע, זו הלחמנייה האהובה עליי. שמרתי אותה במקפיא, ליום המיוחד הזה.
מאז נחשבתי, בכבודי ובעצמי, למאסטר הלחמניות הגדול. כולם ביקשו ממני לחמניות, מכרו לי לחמניות… הזמנים הטובים…
אבל אז… קרה דבר שאני בקושי יכול לדבר עליו, אפילו כאן בסיפור הזה…
הלכתי לישון עם הלחמנייה שלי, אחרי יום טוב ונעים, אך כשקמתי בבוקר היא נעלמה! הלחמנייה שלי!
לא היה איש בשכונה שלא עזר לי לחפש. לא היה איש שלא השתתף בצערי.
עד שהיום, יום בהיר אחד, כשחשבתי שהלחמנייה אבודה לנצח, הבנתי לפתע… שאני לא רעב…!
מהר הלכתי לרופא ושאלתי אותו: רופא! דוקטור! עזור לי!! אני לא רעב פתאום!
אחרי בדיקות מהירות שהרופא ביצע, גילינו את הדבר הנורא ביותר.
אני.
אכלתי.
את.
הלחמנייה.
כולם היו בשוק, ובצדק! אני אפילו לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה!
ומאז אני חי בשום מקום. בורח מבית לבית מהאנשים שרוצים לתפוס אותי ולגרום לי לשלם עם מעשיי. לפחות תשעה שקלים בשווי לחמנייה.
אבל אני… אני פשוט לא מסוגל. לעולם לא אשכח את הלחמנייה, ואני מקווה שגם אתם לא.
שמישהו יעזור לי, אני מרגיש שאני משתגע!
ה-ל-ח-מ-נ-י-י-ה !!!!!!