~10~

~נקודת המבט של אמילי~
רצתי משם, דניאל גרם לי להרגיש לא בנוח כל כך..
נכנסתי הביתה וראיתי את נאור עם עם פרצוף מודאג.
״נאור..?״ שאלתי
״אמילי?! איפה את היית? מאיפה יש לך את הזכות ככה לצאת לבד בלי אף אחד ועוד במיוחד במצב כזה!״ צעק ונעמד מולי
התעצבנתי עליו , זה היה יותר מידי!
״אני לא תינוקת! אני לא צריכה מישהו שישמור עלי 24 שעות רצוף! אולי אני לא זוכרת הרבה אבל אתה האח הכי מעצבן שקיים על האדמות!״ צעקתי
היה לו פרצוף פגוע , הוא לקח תיק והלך.
״יואו…״ מלמלתי לעצמי
״מה להכין לך לארוחת בוקר מתוקה?״ ראיתי את אמא יורדת במדרגות
״אני לא ממש רעבה, אפשר להשאר היום בבית? ולא ללכת לבית הספר? אני גם ככה לא זוכרת כלום ולא ניראה לי שאני אסתדר..״
״כמובן.״ קטעה אותי
״תודה.״ אמרתי בחיוך וחיבקתי אותה
״אני חייבת ללכת לעבודה להתראות מתוקה!״ אמרה ויצאה.
הטלפון שלי צלצל , זה היה דניאל.
״הלו..?״
״לגלות אותך לבית הספר?״ שאל
״לא תודה, אני לא באה .״ אמרתי
״אהה..״ אמר
הקו התנתק.
זרקתי את הטלפון על הספה , והתחלתי להסתובב בבית עד שהגעתי לחדר של נאור.
״טוב הוא לא ידע..״ מלמלתי ונכנסתי.
כל החדר שלו היה מבולגן, בגדים על הרצפה מיטה לא מסודרת וריח מסריח בכל מקום
״והוא חושב שאני זאתי שצריכה שמישהו ישמור עליה.״ לחשתי
חיטטתי במגירות ובארונות, מצאתי אלבום תמונות קטן, על הכריכה היה כתוב
׳זכרונות טובים שלי ושל אמילי׳
פתחתי את האלבום, ראיתי המון תמונות שלנו מהרגע שנולדתי תמונות שלנו בטיולים , בריכות ובית ספר…חייכתי.
״אולי אתה לא אח כזה נורא אחרי הכל..״ לחשתי
סגרתי את האלבום והחזרתי אותו למקום, ויצאתי מהחדר
ירדתי למטה לקחת לי משהו קטן לאכול, לקחתי תפוח ופתחתי טלוויזיה,
לא היו תכניות מעניינות…
העברתי לחדשות, בכותרת ׳נער צעיר ברגעים אלו נדרס ממול הפארק הציבורי׳
״הפארק הציבורי..? זה הפארק הזה שנמצא מול הבית שלנו.״ מלמלתי
סגרתי את הטלוויזיה ויצאתי החוצה לראות מה קרה.
היו שם הרבה אמבולנסים ומכוניות, התקרבתי טיפה לראות את הנער,
״לא…״ לחשתי
״נאור..לא!״ פרצתי בבכי.