מסלול של אהבה- פרק 2

ישבתי על גדר העץ ושיין חברי הטוב והשכן שלי, נשען עליה לצידי.
זו הייתה שעת בוקר מוקדמת והשמש בצבצה בצבע כתמתם יפהפייה של לפנות בוקר או של התחלת השקיעה.
הסתכלתי על טיילור, אחי הגדול שעשה רכיבה של בוקר, מתאמן בכל עת לתחרות הבאה שאפילו הוא עדיין לא ידע מתי תתרחש, מזמן כבר לא הייתה תחרות באיזור שלנו, ציפיתי לזה, גם אם לא אוכל לרכב ולהשתתף אני עדיין אוהבת את הצפייה בתחרויות, את הציפייה לראות מי הסוס שיחצה ראשון את קו הסיום.
עוד אני אוהבת לראות בתחרויות זה את הקשר בין הרוכב לבין הסוס שלו, קשר הדוק חם ואוהב, קשר שאני מאמינה בכל ליבי שהוא קשר מיועד מראש, קשר כזה שלפעמים נדמה לי שגם הרוכב וגם הסוס הם בעצם גוף אחד מסתורי ששואף לניצחון ולאהבה.
התמקדת בטיילור, בשנה האחרונה, מאז התחרות הקודמת בה הגיע שישי בסך הכל, הוא השתפר, הוא מנצל את כל זמנו הפנוי להתאמן.
טיילור אחי סיים את לימודיו בתיכון בשנה שעברה כל שגם היה לו יותר זמן, והוא מקווה לזכות לפחות במקום השלישי הפעם, לפני שיתחיל ללמוד באוניברסיטה ואז זמנו הפנוי יתמעט עד מאוד.
״אולי ניכנס?״ שאל שיין כשראה שאני לא מורידה את מבטי מטיילור, הנהנתי בהכרת תודה, אני אוהבת לצפות באנשים רוכבים אבל כמעט תמיד אני שוקעת במחשבות של ׳הלוואי ואני הייתי על הסוס שם במקומם׳
או ׳למה לנשים אסור לרכב?׳.
קפצתי מהגדר כשהמגפיים שלי נספגות בבוץ מהטל שירד מוקדם יותר, אני בהחלט אאלץ להחליף נעליים לפני שניסע לבית הספר.
נכנסו לחנות שהייתה ריקה מאנשים כי עדיים היה מוקדם מאוד.
״בוקר טוב״ אמי אמרה בחיוך והכינה לנו מיד שני ספלי שוקו חם למרות שלא היה כל כך קר בחוץ, מזג האוויר בעיירה הקטנה שלנו הפכפך, יכול להיות בוקר גשום ואחר צהריים קיצי, או להפך, זה נחמד לדעתי, הופך את המקום ללא צפוי.
המקום שאני גרה בו מיוחד בעיניי, החל ממזג האוויר ההפכפך, החווה הקטנה שלנו, והאנשים כמובן, לכל אחד בעיירה יש סיפור מעניין, ואם לא סיפור אז האופי זה מה שמייחד אותו, כולם שונים זה מיזה וזה יפה בעיניי.
״תודה״ אמר שיין לאימי ולגם מהשוקו.
״תודה״ אמרתי גם אני ולגמתי מעט.
החום חלחל בי, הייתי זקוקה לזה בהחלט כדי להתנתק קצת מהמחשבות.
״רוצים שאסיע אתכם?״ שאלה והבטתי בשיין שיענה.
״לא, אני עם הרכב תודה״ אמר והנהנתי בהסכמה.
אני לא אוהבת ליסוע ברכב ממקום למקום, אני מעדיפה ללכת, הפעולה של ההליכה מסיחה את דעתי מכל מיני מחשבות שמטרידות את מוחי.
אבל בית הספר רחוק מידי, לא אגיע לשם עד סיום השעה השנייה, בגלל זה נסעתי עם שיין.
בדרך כלל שיין לא אוהב לנהוג, הוא מעדיף שניסע באוטובוס, לא אמרתי שום דבר על כך.
אני לא אוהבת להתערב בהחלטות ובבחירות של אחרים, אני לא אוהבת ללחות על אנשים שיספרו לי דברים, אני מאמינה שאם יש משהו שאני צריכה לדעת אני אדע אותו במוקדם או במאוחר, כל דבר בזמנו.
שיין הפעיל את הרדיו ומוזיקת קאנטרי קיציבית התנגנה, שיין זמזם את מילות השיר שלא הכרתי.
אני לא מתחברת כל כך למוזיקה הזאת שמאפיינת כל כך את החווה שלנו בכך שהיא מתנגנת בחנות כמעט כל הזמן, למען האמת אני לא כל כך אוהבת להקשיב למוזיקה, אני יותר נערה של ספרים, ספרי אקשן, פנטיזה, מדע בדיוני וכמובן רומן רומנטי.
שיין החנה את הרכב שלו בחניית בית הספר וירדנו, שתיקות ביני לבין שיין זה דבר שכיח, זה נותן לכל אחד מאיתנו פרטיות למרות שאנחנו ביחד, בגלל זה אני כל כך אוהבת אותו בתור חבר טוב, הוא נותן מרחב והוא שם כשצריך.
״בוקר טוב לחברים האהובים עליי״ קתרין קפצה עלינו בחיוך
״למה את מאושרת כל כך?״ שאל שיין בחשדנות
״אויש תסתום! רק אתם תמיד עם פרצוף כזה״ אמרה וחיקתה, אני חושבת, את הפנים שלי ושל שיין, היא עשתה פרצוף אומלל ורוגז, גיחכתי.
״זה ממש לא הפרצוף שלי״ אמרתי
״כן זה כן!״ אמרה וצחקה ״אתם כמעט ולא צוחקים!״
״אני צוחקת הרבה!״ התגוננתי
״לא את לא״ כריס, אחד מחבריי הגיע בחיוך.
״מה אתה מגן עליה?״ שאלתי בכעס
״רואה! את הופכת את הוויכוח לרציני! זה היה בצחוק אשלי״ אמרה קתרין, צוחקת.
״סליחה באמת שאני חסרת חוש הומור״ אמרתי בליגלוג.
״די די אשלי, לא נורא״ אמר כריס ופרע את שערי המתולתל.
״היי! לקח לי הרבה זמן לסדר אותו״ הפעם צחקתי ביחד איתם, ארבעיתנו יודעים שאני לא מסדרת את השיער שלי, גם כי לא אכפת לי וגם כי הוא מוצא חן בעיניי ככה, טבעי ופרוע.
״יש לך צחוק יפה, את צריכה להתחיל לקחת דברים בציניות״ אמר כריס בחיוך.
את כריס וקתרין הכרתי בבית הספר, שניהם גדלו בצד השני של העיירה וכשהייתי קטנה לא ממש התקרבתי לשם.
קתרין יפה, שערה בהיר ועיניה חומות ויפות, היא שזופה ומצחיקה, וכריס הוא הבוגר מאיתנו תמיד פועל בהיגיון ולפי מחשבה ודיוק, לפעמים זה מעצבן אבל לרב זה עוזר לנו.
כריס רוכב על סוסים, למעשה הסוסה שלו קשת, מתאכסנת בחווה שלנו, ככה שכריס מרבה לבקר בחווה.
שיין לא רוכב, תמיד ניסתי לשכנע אותו והוא לא מעוניין, הוא אומר שהוא יותר איש של מאחוריי הקלעים, הוא ממש מגזים עם כל העניין הזה, הוא מנסה לשכנע את כריס להתחרות, לכריס יש סיכוי גדול אבל הוא לא מאמין בתחרויות, הוא אומר ש״הרכיבה נועדה בשביל הכיף, בשביל החופש, ולא בשביל לנצח בתחרות טיפשית״.
הצלצול נשמע וקטע את מחשבותיי, מיהרנו לכיתה כי ממש לא רצינו לאחר ולקבל שעת אפס למחר בבוקר.
בסיום השעתיים הראשונות נכנסתי לקפיטיריה, הייתי רעבה, אני דווקא אוהבת את האוכל בקפטריה ואני די מתעצבנת על התלמידים שאומרים שהאוכל נוראי, אני חושבת שהם סתם מפונקים.
התיישבתי בשולחן מול קתרין שהסתמסה עם מישהו ומידי פעם צחקה.
״עם מי את מדברת?״ שאל שיין והתיישב לצידי.
״לא עניינך״ אמרה והסתירה את הפלאפון כשהוא ניסה להציץ, היא כתבה משהו במהירות והכניסה את הפלאפון לתיק.
״מה פספסתי?״ שאל כריס
״קתרין מדברת עם חבר שלה״ אמר שיין וצחקתי קצת.
״יש לה חבר?״ שאל כריס ועיניו נפערו.
״לא תרגעו!״ אמרה קתרין ״דיברתי עם מישהו שהכרתי דרך חברים של אחותי, לא פגשתי אותו ממש אבל הוא מהעיירה השכנה, והוא רוכב והוא הולך להשתתף בתחרות הבאה״ אמרה
״הוא אמר לך מתי זה?״ שאלתי בסקרנות
״בחודש הבא״ אמרה והנהנתי.
״בואו רגע״ אמרתי הצטופפנו זה לצד זה, לא ידעתי אם זה נכון לשתף אותם כי עדיין לא הייתי סגורה על כך בעצמי, אבל בכל זאת החלטתי לשתף, ״תראו אני.. אני הולכת להשתתף בתחרות״ אמרתי וקתרין וכריס התחילו לצחוק, כשהם ראו את ההבעה הרצינית על פניי הם שתקו.
״מה.. מה זאת אומרת?״ שאל שיין וצמצם את עיניו.
״זאת אומרת שאני צריכה שתלמד אותי לרכב״ פניתי לכריס בבקשה, הם הסתכלו עליי וחיכיתי לתשובה, למשהו שמישהו יגיד, חיכיתי לכל דבר, רק שלא יסתכלו עליי ככה.
״את… את מה?״ שאל כריס מבולבל
״בבקשה כריס״ אמרתי
״זה בניגוד לחוק״ אמר ״אני לא מוכן״
״הוא צודק״ אמרה קתרין ״וחוץ מיזה איך בדיוק חשבת להתחרות או להתאמן? את בחורה!״
״אני… אני חשבתי להתחפש, ללבוש את בגדיו של טיילור״ אמרתי בגמגום ״אתם צודקים… אולי זה באמת רעיון מטופש, אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי״
״אני דווקא חושב שזה רעיון מקסים״ אמר שיין ושלושתנו נעצנו בו את מבטינו ״באמת! תראו! היא מוכנה להסתכן ולהתחפש רק בשביל להגשים את החלום שלה, אנ חושב שאתה צריך להסכים כריס״ אמר שיין
כריס וקתרין החליפו מבטים
״זה בסדר״ אמרתי ״אתה לא צריך להסכים כריס, ירדתי מהרעיון״
״לפני שנייה היית נחושה! מה קרה בדקה הזאת אשלי?״ שיין כעס
הצלצול נשמע ופינינו את המגשים.
״אני לא באמת מוותרת, אני פשוט אעשה את זה בעצמי״ לחשתי לשיין כשקתרין וכריס היו מספיק רחוקים.
שיין חייך ״אני מאמין בך, את עוד תנצחי בכל התחרויות״ אמר ״אני אעזור לך אשלי״
״באמת? תודה שיין״ אמרתי וחיבקתי אותו.
״אבל אסור שאף אחד ידע על זה״ אמרתי
״ברור״ אמר ״רק אני ואת״ הנהנו אחד לשנייה ״אל תוותרי על החלום שלך״ אמר.
״אני יודעת״ אמרתי בנחישות, אין סיכוי שאני אוותר, הפעם אני נחושה ללמד לרכב, להתחרות במירוצים.
אני לא יודעת אם אני מאמינה בעצמי, אבל אני יודעת ששיין מאמין בי וזה מה שמחזק אותי.