חצי רגל באדמה – פרק 37

הנה, אתם שומעים את זה בפעם הראשונה אי פעם ממני, אבל כן. סופית. אני לא רוצה להיות חצוי. אל תבינו אותי לא נכון, זה כל כך כייף להיות במחנה, עם כל הלחימה, האגם ששיקף תמיד את אור השמש, והכל, אבל רגשית הרגשתי שאני לא עומד בזה. זה לא שבדרך כלל אני אדם רגשני, אבל עכשיו פתאום סחטו אותי עד המיץ. הספקתי להתרגש, לשמוח, לבכות, לכעוס, לאבד עשתונות, להתעלף, והכל רק ביומיים. מה יקרה בשבוע? בחודש? בשנה? האם מתישהו אני בכלל אתרגל לזה? העתיד היה נראה שחור.
התחלתי להרגיש כאילו אני באמת משרת של גאיה, ואני אפילו לא יודע את זה. לוקאס היה מרגל והוא מידי פעם מתעלף, אולי זה גם קורה לי? אתמול התעלפתי.
ניסיתי להיזכר מה בדיוק קרה כאשר התעלפתי.
זכרתי כעס, גוש חום מלא בכעס. כעס? כעס גדול גרם לי להתעלף? באמת?
משהו היה חשוד בכל הסיפור הזה.
הייתי חייב להתייעץ עם משהו, ואני לא ידעתי עם מי. הרגשתי אבוד במחנה.
מלקולם הפיץ את השמועה שאני טענתי במו שפתיי שאני המרגל של גאיה, וזה פגע בי שוב. הרגשתי כאילו עושים הכל כדי להכשיל אותי.
לא ידעתי אפילו למה. התיישבתי על גדת הנהר, מביט בבואה שלי. מה היה מאיים בי? סתם איזה מגלומן עם עיניים אפורות מוטרדות כל כך, ילדותיות. זה מטריד משהו? תווי פנים מעוגלים? זה מפריע למשהו.
דקרתי את המים עם מקל, וראיתי את האדוות יוצרות מעגלים.
התגעגעתי לימים בהם ישבתי בכיתה וחישבתי את שטח המעגלים. כאשר עבדתי עם נוסחאות מתמטיות אף פעם לא הרגשתי שמשהו עלול לפגוע בי.
לא ידעתי שמשהו יכול לאיים עלי כל כך.
בכל שיעור מתמטיקה, כאשר הייתי גומר את התרגיל ראשון, הייתי יושב וחולם על היום שבו ייקחו אותי למחנה, ויתברר שאני חצוי.
החלטתי לראות מה אני זוכר משיעורי פיזיקה.
התחלתי להקריא את הנוסחאות הפיסיקליות שאני זוכר, ואז לפתע שמעתי קול מאחורי.
"חשבתי שהמחנה מגניב יותר מבית ספר" אמר הקול המוכר של אמה.
הסתובבתי אחורה, וראיתי את אמה.
"מה שלום לוקאס?" שאלתי.
"הוא בסדר" היא אמרה, והתיישבה לידי על גדת הנהר.
"כולם עכשיו משוכנעים שאתה הבוגד" אמרה אמה.
"אני" מלמלתי, וחזרתי להביט בבואה שלי. של הנער הבלונדיני שפעם כל מה שהעסיק אותו היה להיות מִשהו אחר.
"אמה, איך העברת את הימים הראשונים שלך במחנה? איך הצלחת?" שאלתי.
"בזכות אותו התומאס" אמרה אמה, בשקט.
"התומאס הקודם." אמרתי. הרגשתי כאילו מדובר במתחרה שלי, שלהתחרות איתו זה הפסד מראש.
"כן" היא אמרה, מביטה גם היא בבואה שלה במים.
"התומאס הקודם הזה, מי הוא היה?" שאלתי.
"בן זאוס" היא אמרה.
"איך הוא מת?" שאלתי.
היא הביטה בי במבט מעורר רחמים.
"נבואה מטופשת, הוא ניסה להציל אותנו. מוות טיפשי."
"מי זה 'אותנו'?" שאלתי.
"אני, פרסי, ניקו" אמרתי.
"ניקו די-אנג'לו?" שאלתי.
"כן"
"כלומר הבנים של שלושת הגדולים?" שאלתי.
"כן."
"זה לא מלחיץ להיות בן של אחד משלושת הגדולים?" שאלתי.
אמה נעצה בי מבט מוזר.
"שמע, זה לא פיקניק"
"אותו הפיקניק שהרסו לנו?" שאלתי בחיוך.
"אותו אחד" היא אמרה בחיוך.
"יום יבוא, וחמשתנו נשב ונסיים את הפיקניק יפה" אמרתי. אמה רק צחקה.