זאבה בודדה-פרק 1

~שנת 2010~
רצתי בשיא כוחי קדימה, כמה שיותר מהר אבל הצל המשיך לרדוף אחרי עד שתפס ברגליי וגרר אותי בשיא כוחו לתוך היער החשוך
"את רק ילדה בת חמש" אמר האיש
"לא תוכלי לעשות כלום" המשיך בקול עבה ומפחיד ואני רק המשכתי להתנגד ולהכות בו עד שהוא זרק אותי לתוך בור
"את תישארי כאן הרבה זמן" הוא אמר בטון מאיים ואני בתור ילדה בת חמש התחלתי לבכות, לפתע הושלך לעברי חבל, תפסתי בו והוא משך אותי למעלה עמדו שתיי זאבים, אחד מהם קפץ עליי והתחיל ללקק אותי כאילו היה כלב קטן שרוצה לשחק והזאב שלידו סתם עמד והיה נראה כאילו הוא מגלגל עיניים
~שנת 2020~
רצתי למאורה שלנו בשיא המהירות, לא האמנתי ששוב לא הצלחנו לצוד כלום לפני הגשם, אחד הגורים ניגש אליי בוכה
"אל תדאג חמוד שלי" לחשתי לו בטון רגועה
"בקרוב נמצא אוכל" המשכתי בטון המרגיע למרות שבתוכי לא הייתי בטוחה שכולנו נעבור את החורף הזה בשלום, המחשבה שאאבד את אחד הזאבים שלי, את המשפחה שלי גרמה לי לתפוס את סכין המתכת שלי ולצאת לצייד לבד
לפניי שיצאתי מהמערה הגדולה שלנו אימי שמה עליי את כפתה הגדול, הסתכלתי בעיניה, חיבקתי אותה ורצתי משם. לאחר שכל הליילה חיפשתי אפילו את העכבר הכי קטן לצוד ולא מצאתי שמעתי קול ירייה וזעקת דוב ורצתי לאותו כיוון ושם ראיתי עוד צייד עם רובה, עשיתי את הטריק הידוע שלי, התחבאתי על אחד העצים ונהמתי לעבר בן האדם בקול כל כך חזק שהוא התרחק מהדוב ונסע משם כל עוד נפשו בו. יללתי את היללה החזקה ביותר שיכולתי והלהקה שלי הגיעו ונהנו מהארוחה החינמית שהשגתי להם אבל אני לא הייתי מרוצה. בני האדם לוקחים לנו את כל האוכל ואנחנו ממשיכים לעבור על זה בשקט, המשכנו לנדוד ברחביי היער ובמזל השגנו לנו גם ארוחת ערב. כשכבר התחיל להחשיך שמעתי מרחוק קול של נער שאומר
"הצילו! עזרה! משהו! בבקשה!" הוא זעק, למזלי אני עדיין זוכרת את שפת בניי האדם אז הבנתי מה הוא אמר ובאתי לעזרתו, כשהגעתי לקרחת יער מבודדת ראיתי אותו, בן אנוש צעיר בעל שיער שחור וקצר ובגדיו (להבדיל משלי) נקיים ושלמים
"בן אדם!" נהמתי לעברו
"תסתלק מכאן!" נהמתי שוב
"הלוואי וידעתי איך!" הוא אמר
"מי את? מה את רוצה?" הוא שאל בפחד
"אני סילבר פוקס ואתה לא צריך להיות כאן!" נהמתי לעברו
"תקשיבי, יש לי רעיון, את תצאי מהצללים ואז נדבר כמו שתי בני אדם נורמאלים" הוא אמר
יצאתי מאחורי העץ והתגלתי לפניו ראיתי שהוא שם לב בעיקר לשערי השחור שנחתך מציפורני דוב ולבגדיי הקרועים שגנבתי מאחד הבתים שבעיר שמרחק שלוש ימי ריצה מכאן
"מי אתה?" שאלתי בחשד תוך כדיי שאני חושפת את שיני הלבנות כמו הירח לעברו
"לי קוראים טוני האולט, אני מהעיר הגדולה ומשהו גרר אותי לכאן ונעלם" הוא אמר לאט וברור
"אני סילבר פוקס" הצגתי את עצמי "ואלה…" הרמתי את ידי והתגלו לפניו שאר הזאבים
"אלה הם הלהקה שלי" אמרתי והוא נבהל למראהם