מתחילים מחדש- פרק 18

-כעבור שבועיים-
נקודת מבט מוראל
"אני מתגעגעת אליך." אמרה לידר כשדיברנו בטלפון.
"גם אני מתגעגע אלייך." אמרתי.
"אולי ניפגש היום?" היא שאלה.
"לא, היום אני לא יכול חיים שלי, יש לי את העונש הזה שברוך נתן לי." עניתי.
"אוף, זה כבר השבוע השלישי שאתה אומר לי את זה." אמרה לידר באכזבה.
"מצטער לידי, עוד שבועיים זה נגמר." אמרתי.
"אבל אני רוצה לראות אותך, היום, עכשיו, אני מתגעגעת." אמרה לידר.
"גם אני מתגעגע אלייך חיים שלי." אמרתי.
"חיים שלי אני צריך ללכת אני אדבר איתך יותר מאוחר." אמרתי.
"טוב, אני אוהבת אותך." היא אמרה.
"גם אני, ביי חיים שלי." אמרתי ביובש וניתקתי את השיחה, שכבתי במיטה שלי ובהיתי בתקרה.
אי באמת אוהב את לידר, היא האהבה הראשונה שלי, אבל אני מרגיש בחודש האחרון שמשהו השתנה בנינו, משהו השתנה לגבי מה שאני מרגיש אליה.
מי היה מאמין שכל כך הרבה דברים יכולים להשתנות בכל כך מעט זמן.
יצאתי מהחדר שלי וסגרתי את הדלת אחריי, ירדתי למטה לסלון כלום היו בבית חוץ משי ושקד.
"מה קורה אחי?" שאלתי את דולב ונתתי לו מכה בעורף.
"בוא משחק." אמרתי לדולב והתיישבתי לידו על הספה.
"בוא." הוא אמר וחיבר את הפלייסטיישן.
"תגיד, איפה שקד? הרבה זמן לא ראיתי אותו." אמר דולב.
"אנאערף, בטח עם חברה שלו." אמרתי כשפניי מוסטות למסך הטלוויזיה.
ואז שי ושקד נכנסו.
"וואלק חבל לא דיברתי על מילון דולר." מלמלתי.
"הופה, שלום לזוג המאושר." אמר דולב.

נקודת מבט שי
"נו די שקד, אתה משפריץ עליי מים." צעקתי על שקד. אחרי בית הספר שקד עשה לי הפתעה ולקח אותי לים, אין כמו הים, המום המושלם.
המון דברים השתנו בשבועיים, אלו היו השבועיים הכי עמוסים שהיו לי, אבל גם השבועיים הכי טובים שהיו לי.
לפני שבוע שקד סיפר לי שיש לו רגשות כלפיי, האמת שגם לי יש רגשות כלפיו, ומאז אנחנו ביחד, סוף סוף אני באמת יכולה להגיד על עצמי שטוב לי.
ביני לבין מוראל שום דבר לא השתנה אנחנו ביחסי אהבה-שנאה. פעם ככה ופעם ככה.
"צריך לחזור." אמר שקד כשהביט בשעון.
"אוף נו, רק עוד כמה דקות." התחננתי.
"לי אין בעיה להישאר עוד כמה דקות אפילו שעות, זו את הבעיה." אמר שקד.הבטתי בו בכיווץ גבות.
"מה זאת אומרת אני הבעיה?" שאלתי.
"עונש, את, מוראל, כלבים." אמר שקד.
"שיט! שכחתי מזה לגמרי." צעקתי והנחתי את ידי על מצחי.
"בוא, הולכים." אמרתי לשקד ועמדתי במקומי ומשכתי איתי את שקד.
~
"הופה, שלום לזוג המאושר." אמר דולב כששקד ואני נכנסנו לבית והחזקנו ידיים.
שקד ואני הבטנו אחד בשנייה וחייכנו.
"טוב, אני עולה להתארגן." אמרתי ועליתי לחדר שלי.

נקודת מבט שקד
מי היה מאמין שבכל כך מעט זמן קרה כל כך הרבה.
שבועיים, נכון לא תקופה כל כך ארוכה, אבל בשבועיים האלה עברתי שינוי ענק, שי ואני ביחד כבר שבוע ואני הכי מאושר בעולם.
התחלתי לקחת את עצמי ברצינות ולהשקיע בלימודים שלי, כולם מרוצים ממני, והכי חשוב אני מרוצה ממי שאני.
"זהו, מעכשיו שיש לך חברה לא רואים לא שומעים אותך." אמר מוראל.
גיחכתי. "א', אני גר כאן, אז גם אם אני לא רוצה לראות את הפרצוף המכוער שלך אני חייב. ב', אתה לא יכול להגיד שאתה לא שומע אותי, כי אני כרגע מדבר איתך." אמרתי בציניות.
מוראל זייף צחוק ואז אמר: "אני רואה שהחברה שלך תרמה לך קצת מחוש ההומור שלה." אמר מוראל.

נקודת מבט שי
העפתי מבט אחרון במראה וסגרתי את הדלת אחריי.
"אני רואה שחברה שלך תרמה לך מחוש ההומור שלה." שמעתי את מוראל בזמן שירדתי במדרגות.
"מדברים עליי?" שאלתי והתיישבתי ליד שקד, ושקד חיבק אותי מהצד.
"כל הזמן." מלמל מוראל ושקד שלח לעברו מבט אזהרה
"מקווה שרק טוב." אמרתי בהתחכמות.
"בטח…" אמר מוראל בציניות שהייתה אופיינית לו.
"מה זה? אתם עוד פה?" שאל ברוך, הוא התכוון אליי ולמוראל.
"קדימה, חמש שניות לא הייתם פה." אמר ברוך.
נתתי לשקד נשיקה קטנה על השפתיים, אבל שקד העמיק את הנשיקה ומשך אותי לשבת לידו ואני נסחפתי אתו.
"אהמ…" מוראל זייף שיעול.
"חייבת ללכת." אמרתי לשקד והתנתקתי ממנו.
~
"היי חיים." אמרתי שאני מוראל נכנסנו למכלאה.
"שלום ילדים, טוב שבאתם, היום יש לכם הרבה עבודה." אמר חיים.
"מה, לנקות מאה כלובים?" שאלתי בציניות, צחוק צחוק אבל במשך שבועיים אנחנו רק מנקים כלובים.
"אתם יכולים להמשיך לנקות כלובים אם זה מה שאתם רוצים, למרות שהפעם חשבתי שתעשו משהו אחר." אמר חיים.
"משהו אחר?" שאל מוראל בתדהמה.
"כן, אז אני מבין שאתם בעניין." אמר חיים והביט בי ובמוראל לבקש את האישור שלי ושלו.
מוראל ואני הבטנו אחד בשנייה והנהנו.
"אז ככה, היום המשימה שלכם היא המשימה הכי קשה כאן במכלאה." אמר חיים.
"אוף נו, עכשיו סקרנת אותי." אמרתי בסקרנות.
חיים צחק ומוראל גיחך, נו מה חדש.
"טוב, אז בגלל שאתם עושים עבודה טובה והוכחתם לי שאתם אחראים, אז היום שניכם הולכים להוציא כלבה חדשה שהגיע אלינו לפניי כמה שעות לטיול בחוץ, אתם תעזרו לה להסתגל למקום, מעכשיו היא תהיה באחריותכם." אמר חיים.
אומייגאד! הוא אמר כלבים? אני שמעתי טוב, היום עובדים עם הכלבים?
"אתה…אתה רציני?" שאל מוראל בגמגום.
"כן, הוכחתם לי שאני יכול לסמוך עליכם." ענה חיים.
"מפחד?" שאלתי את מוראל בהתגרות.
"פ'חח, נראה לך?" הוא גיחך.
"שנלך? כדאי שתכירו קצת הכלבים לפני." אמר חיים.
חיים החל להוביל אותנו אל עבר הכלובים, ליד כל כלוב היה פתק עם השם, הגזע והמין של כל כלב.
מוראל ואני כבר היינו באזור הכלובים אבל, כל פעם שבאנו הם היו ריקים.
היו שם המוני כלבים חמודים, מכל הסוגים ומכל המינים, נשמעו קולות של נביחה.
הם היו כל כך חמודים שבאותו רגע רציתי לקחת את כולם.
מבין כל הכלבים הייתה כלבה אחת שתפסה את עיניי, לא יכולתי להוריד את העיניים ממנה.
"שוגר." מלמלתי, כשקראתי את השם שלה.
היא הייתה לבנה והיה לה פס שחור ליד אוזן שמאל, היא הייתה כלבת לברדור רטריבר.
"אני רואה שכבר פגשת את הכלבה החדשה." אמר ברוך והוא ומוראל התקדמו לכיווני.
"שניכם הולכים להוציא את שוגר לטיול." אמר חיים.
~
"בהצלחה." אמר חיים כשמוראל ואני יצאנו מהמכלאה יחד עם שוגר.
עשינו עם שוגר סיבוב בעיר, ובסוף החלטנו ללכת לגינה כאן בשכונה, לתת לה להתפרע.
מוראל שיחרר את שוגר ושנינו ישבנו על הספסל והבטנו בשוגר רצה ומקפצת, ומתגלגלת על הדשא.
הבטתי בשוגר היא הייתה כל כך יפה, כל כך דומה לה, ללונה שלי, או יותר נכון הייתה שלי. לאט לאט בלי שהרגשתי התחלתי לשקוע בזיכרונות.
~פלשבק~
"אני יכולה לפתוח את העיניים?" שאלתי את סבתא.
"עוד לא, עוד לא, עוד לא, עכשיו!" אמרה סבתא. פקחתי את עיניי ולא האמנתי למה שראיתי, היא חיכתה לי שם, בתוך הקרטון הלבן.
"סבתא, אני לא, אני לא מאמינה." אמרתי כשחיוך מרוח על פניי.
"תודה סבתא, זה היום הכי טוב שהיה לי." אמרתי וקפצתי עליה בחיבוק.
"אז איך נקרא לה?" שאלה סבתא.
"לונה. כמו הדמות האהובה עליי בסדרה האהובה עליי." עניתי.
"אוקיי. שלום לך לונה." אמרה סבתא והביטה בלונה.
לונה הייתה יפיפייה, היא הייתה לבנה והיה לה פס שחור על הבטן.
הייתי מאושרת כמו שבחיים לא הייתי כל השנים האלה הרגשתי לבד, אבל עכשיו אני לא לבד יותר, יש לי את לונה.
~
"אני בבית." מלמלתי בשקט כשנכנסתי הביתה. בכל פעם שהייתי נכנסת הביתה לונה הייתה קופצת עליי ומלקקת אותי, אבל היום זה לא קרה.
זרקתי את התיק על רצפה ועליתי לחדר שלי.
"לונה, איפה את?" מלמלתי והתחלתי לחפש אותה ברחבי הבית.
"מחפשת משהו?" שמעתי את קולו של אבא מאחוריי.
"את..את לונה." אמרתי בגמגום.
"היא הוחזרה למקום שממנו באה." ענה אבא.
"מה, מה זאת אומרת?" שאלתי ובלעתי את רוקי, למרות שכבר הבנתי למה הוא התכוון קיוויתי שבכל זאת הוא לא עשה את זה.
"השהות של לונה בבית הזה נגמרה, מהיום." אמר אבא.
כל כך כאב לי, כאב לי שגם את החברה היחידה שהייתה לי איבדתי, כאב לי שאני לא יכולה לעשות כלום נגד זה.
רציתי לבכות, רציתי לצעוק, רציתי לכעוס, אבל פחדתי, פחדתי שגם הפעם אבא יכה אותי.