ילדים פגומים

"אני מבינה, תחושות משונות לאחרונה?"
"אני לא יודע." אמרתי בקול יבש
"אני מבינה. אתה יודע למה נשלחת אלינו?" לחשה האישה האדמונית
"כן, כי אני מתריס." הבטתי בה
"למה אתה מתריס, אם יורשה לי לשאול, דניאל?" היא נשענה לאחור
"ואם לא יורשה לך?" עיקמתי את פי
"סליחה?" היא נראתה המומה.
"פשוט תגלו אותי לעזאזל כבר." לחשתי
"למה אתה כל כך רוצה להיות מוגלה?" היא התעניינה
"את לא פה בשביל לבדוק אם אני פגום? או איך שהם לא קוראים לזה." אמרתי
"אני פה בשביל עזור לך," היא חייכה
"אני רוצה לחלום." אמרתי בישירות.
"סליחה?" פיה נפתח והבעת הלם השתלטה עלייה.
"זה נוגד לחוקים…" היא לחשה
"אז אולי תודיעי שאני פגום ונגמור עם זה?" אמרתי, היא פתחה את דף המשוב, והרימה את החתימת דיו שמסמלת על גירוש.
"הזדמנות אחרונה, למה נשלחת אלינו?" היא לחשה
"כי העזתי לחלום." אמרתי
"אני פשוט מזועזעת." היא לחשה וחתמה
"מה כל כך אסור בזה?" קולי רטט "למה אסור לי לחלום? איזה מין חוק זה? מה מפריע לכם החלומות שלי? למה אתם חייבים לגדוע אותם?" כמעט צעקתי
"כי חלומות מביאים תקווה, ותקווה לא נועדה לילדים כמוך," היא לחשה
"ילדים כמוני ?" לחשתי, גוש מריר עלה לגרוני.
"ילדים פגומים."