לבדי

בדידות זהו הרגש שאני מרגישה עכשיו,
הדיאלוג האינסופי בני לבין עצמי הוא כל מה שנשאר לי כרגע.
בדידות של ימי קיץ ארוכים, בדידות שנכנסת לתוכי.
כל הדברים שהייתי רוצה להוציא מעצמי לחלוק עם אחרים,
מצטברים בתוכי כמו לבה בתוך הר געש.
בוערת מבפנים, אבל אף אחד, פשוט אף אחד לא יקשיב.
אני מוקפת באנשים, אינני לבדי .אך הבדידות חונקת אותי,
ההתעלמות, החומה ביני לבניהם,
ההתעלמות האינסופית,
האש שדוחקת לצאת החוצה,
מתי ישברו חומות השתיקה?
על אף העצבות, הכאב, העלבון,
אם רק נדע לבקש סליחה,
אם רק נדע איך להתחיל מהתחלה.