אמנזיה | פרק ראשון; חלק א'; השטן

מכירים את ההרגשה הזאת?
מין התרגשות מזערית כזאת שמתחילה בבטן התחתונה, זרם קטן כזה שעולה לאורך הבטן. התעוררות של העצבים בכפות הידיים, בקצות האצבעות. גירוי של קצות הפה, האינסטינקט לחייך. בליעת רוק וההרגשה שהוא קצת נתקע שם. חוסר השליטה על תזוזות מזעריות ברגליים. ועוד תנועה לא רצונית של הסתת המבט. והכל נוצר מהמחשבה שמחרפנת אותך, שרק לא תמסרי אף פרט. שלא יעלו עלייך. שיאמינו לכל מילה שיוצאת מפיך כאילו הייתה תורה מסיני.
לא יודעת מה אתכם, אבל אותי זה מרתק. הגוף הגאוני של האדם, לא מסוגל לשלוט במחשבה אחת? ומילא לשלוט בה, הוא נותן לה להשתלט עליו באופן מוחלט. פתאום כל המכונה המשומנת הזאת עומדת על סף קריסה. כמו קצר במערכת, שגורם לכל לרעוד, להתנדנד, להיטלטל, להגיע למצב אפוקליפטי כמעט, ולשיגעון מערכות מוחלט. מצב בו נדמה שבכל רגע הכל הולך להתמוטט.
וכל זה קורה בכל פעם מחדש.
ההקלה שמגיעה אחר כך היא כמו אלפי אבנים שנגולו ממך. מהלב, מהראש, מהגרון, מהצוואר, מכל מקום. פתאום אפשר לנשום לרווחה, להסתכל קדימה, ולטפוח לעצמך על השכם כי מסתבר שאנשים מאמינים לך. ניפוח אגו נוסף.
אני נשבעת שאני חושבת שזה לא בסדר. אבל אולי אני מכורה. לא להקלה, לא לניפוח האגו. לקריסת המערכות.
סליחה. אבל החיים פשוט קצרים מידי בשביל לבזבז אותם על תחושות טבעיות, על צניעות, על הרואיות.
התחושות שאתה יוצר לעצמך יכולות להיות הרבה יותר מספקות, הסיפורים שאתה מספר לעצמך ולאחרים, הרבה יותר מרתקים. מרגשים. תחושת הריגוש שהשקרים יוצרים מספקת את הצרכים האנושיים בצורה טבעית למדי. אז למה להימנע מכך?
הצניעות, הסיפורים הגדולים מהחיים ששווה לספר אותם, ההרואיות, התחושות הטבעיות הללו, אין מה לעשות אבל אלו דברים נדירים. טוב שהם קיימים אך מיותר לחלוטין לחכות להם בכיליון עיניים רק כדי להעריך אותם פי 40 כשהם סוף סוף מגיעים.
ההתייפייפות הזו, ההתנשאות הזו מעל כולם כי אתה נקי, טהור, אמיתי… ההצגה הזו שבה יש לך כנפיים לבנות וצחורות והילה של אור שמקיפה אותך.. זה גורם לי לתהות אם מלאכים באמת קיימים, כי אם כן .. הם מושפלים עד עפר בכל פעם שמישהו מצייר את עצמו כמלאך. ולמען האמת, אם הם קיימים, אז הם כנראה פחדנים אמתיים, כי מעולם לא פגשתי מלאך באמת, שהוא נקי וטהור וכן באמת.
נשבר לי ממלאכים. השטן תמיד היה יותר מעניין.