לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 38

'עמרי קשת ונטלי אשור ממשיכים להיראות צמודים. השאלה הכי גדולה היא איפה נמצאת בר בכל הסיפור הזה. עמרי מוסר: אין תגובה'. לפתוח ככה את הבוקר של שבוע חדש זה ממש אושר מטורף. כמה כמה ימים שלא דיברנו, כמה וכמה ימים ליתר דיוק, אני תופסת מרחק. העבודה בולעת אותי בתוכה, ואני מחויבת אליה ויותר מזה לא צריכה עוד הרבה. העבודה נהיית מעניינת מיום ליום כי ג'ו הפקיד אותי כאחראית על פרויקט הדוגמנים של האודישנים האחרונים. מעבר לזה שבעיניי הבגדים היו נורא יפים ומחמיאים, הוא עסוק יותר כי הוא מתכונן לנסיעה לחו"ל בעוד יומיים לפגישת עסקים, ולכן הוא צריך לבדוק שהמשרד ימשיך לפעול כמו שצריך בזמן היעדרותו.
"איך הילדים מתמודדים עם הנסיעה?" שאלתי אותו באחת משיחות הבוקר.
"הם עצובים קצת, כי הרבה זמן כבר הייתי בבית במשך זמן רצוף, אבל הרגעתי אותם ואמרתי להם שזה כולה לארבעה ימים ושכבר בתחילת שבוע הבא אני חוזר אליהם אז הם נרגעו. בכל מקרה, בדרך כלל אני מבטיח להם לחזור עם משהו נוסף, מתנה, והם ישר מחייכים. שלא תחשבי, זה לא שאני קונה אותם בכסף" הוא צחק, "אבל ילדים קטנים תמיד שמים לב פחות להיעדרות אם מבטיחים להם את המתנה בסוף. כבר פעמים רבות חזרתי הביתה ואחרי חיבוקים הם שאלו 'יש מתנות?' עם עיניים נוצצות. זה הילדים שלי" הוא חייך אליי, "והם כבר רגילים והם יסתדרו".
"ומה בעצם יקרה כאן במשרד? יש משימות מסוימות שאתה יודע שאנחנו צריכים למלא? ומה יקרה עם הטלפונים וההשקות?".
"מן הסתם אתם תלכו לפחות" הוא אמר, "יש כמה שאני יודע עליהן כבר מראש, ומן הסתם אני לא אהיה שם, אבל יש מספיק בנות שאני יודע שיוכלו להסתדר. מבחינת טלפונים- כולם יודעים שאני טס לחו"ל, כך שאני לא בטוח כמה טלפונים יהיו אבל אם ובמקרה יש, זה תמיד קודם כל עובר דרכיכן אז פשוט תגידו שאני לא נמצא וטסתי לחו"ל. משימות- אני חושב שהשבוע יהיה פחות. מה לעשות, כשאני בחו"ל יש הרבה פחות משימות כי יש הרבה פחות אנשים ועניינים שצריך לטפל בהם. אני מפקח משם ועושה את מה שאני יכול, ואתם כשאני בחו"ל זוכות להרבה יותר ימי חופש. תוכלי לבקר ללילה אפילו את המשפחה, שאגב, איך הם?" הוא שאל. ההתעניינות שלו החמיאה לי. הוא יודע על ההורים שלי, על הקושי לצאת מהבית ועל הביקורים התכופים שלפעמים אני צריכה לעשות. הרגשתי בנוח להגיד לו שבאמת אנצל את ימי החופש שיהיו אם יהיו ואהיה שם יותר כי אני מרגישה שהבית צריך אותי. בכל מקרה, הבית זה מקום שתמיד מקבל אותי, ומול הרכילויות של הצהובונים, בבית לא יבקרו אותי וידעו את הסיפור האמיתי ביני לבין עמרי. שנינו מתעלמים מהתקשורת ומסרבים לדבר, אבל אני חושבת שהם מתחילים להריח שקורה משהו. המילה בגידה עוד לא יצאה לעיתונות, כי חברת יחסי הציבור של הסדרה פשוט דואגת לומר שנטלי ועמרי עובדים ביחד ויש ביניהם כימיה טובה אז הם שני אנשים שמסתדרים יחד ומבלים גם יחד אחר כך כי יש ביניהם קליק טוב, וזה הכל. הם יודעים יפה לייפות מציאות שבדיעבד היא לא כזו.
"איך את מתמודדת עם מה שהעיתונים כותבים?" הוא שאל. נאנחתי ואמרתי לו שזה מוזר כי אני יודעת את הסיפור האמיתי, שאגב לא אמרתי לו מה קרה בו אבל אמרתי שיש ריחוק קטן בינינו, ושאנחנו פשוט לא מדברים עליו. אנחנו מסרבים לדבר עם התקשורת שיכולה להוציא מילה אחת וליצור ממנה כתבה ענקית. אם אגיד משפט בסדר לא נכון של המילים או עם המילים הלא נכונות זה יכול לפגוע בהרבה דברים. אני לא צריכה שמילים שלי יהרסו למישהו מאיתנו את הקריירה.
בצהריים של אותו יום קיבלנו שיחת טלפון מחברת הבגדים שמחכה לקמפיין שלה, הקמפיין של שלושת הבחורים. הם אמרו לנו שהם צפו בפנים של הבחורים שבחרנו ואמרו שהם חושבים שעשינו בחירה טובה. אמנם המנכ"ל של החברה ישב יחד בפאנל הבוחרים, אבל היו עוד אנשים שצריכים לראות את הפרצופים ואת האנשים וכשקיבלנו מהם אישור זה דבר מצוין. הסברתי להם שבשל הנסיעה הקרובה של ג'ו לחו"ל, ובכלל, אני מופקדת יותר על הדגמים האלה. האיש שדיבר איתי בטלפון היה מאוד נחמד וגם מאוד ישיר, מאוד דבוק למטרה שלו, והוא הסביר לי יותר על הפרויקט ועל מה שהוא רוצה שאנחנו כחברת יחסי ציבור נקדם. הכנסתי את זה לראש סדר העדיפויות של השבוע הקרוב.
"סליחה על ההפרעה, אבל לקראת הנסיעה אתה צריך משהו? תיקים של דברים, אלבומים של סוכנויות, צילומי פנים של דוגמניות?" שאלתי את ג'ו לקראת היציאה שלי מהעבודה. הוא חייך ואמר שברוב הוא כבר טיפל, כי הוא קיבל מייל מפורט עם איזה דברים הוא צריך להביא. הוא אמר לי שחלק מהמזוודה שלו מלאה במוצרים שהוא צריך לתת להם ביטוי שם בחו"ל, אבל שאת כל המוצרים הוא פתח והתנסה ולא זרקו לו למזוודה, כך שכן- הוא ארז לבד. אני אוהבת שהוא צוחק ונהנה מהדברים האלה, לא מתבאס מזה שהוא מלא בחובות של עבודה לנסיעה הזו ולא מתלונן, שהוא נשאר מאוד ממוקד לעבודה. הוא לא ישלב ביזנס עם פלז'ר.
כשהכנתי קפה בבית, אחרי יום עבודה ארוך בלי השקות בערב, שמעתי דפיקה בדלת. בדיוק מזגתי את המים לכוס ופניתי לדלת. עמרי עמד שם, הסתכלתי עליו מהעינית. פתחתי את הדלת בקטנה וראיתי אותו מחייך חיוך קטן וידיו בכיסים.
"אני יכול להיכנס?" הוא שאל. הנהנתי אליו. הוא נכנס וסגרתי אחריו את הדלת ואז הצעתי לו לשתות קפה. הוא אמר שהוא לא רוצה. הנהנתי אליו ואמרתי לו שאני רק אסיים להכין את הקפה ונשב ונדבר. הוא התיישב בכיסא ליד השולחן הקטן עם שלושת המקומות ליד המטבח וחיכה שאסיים את ענייני.
"אני פשוט לא.. לא רוצה שזה פשוט יילך" הוא אמר לי כשהתיישבתי מולו.
"הקשר שלנו?" שאלתי. הוא הנהן אליי. הוא הסביר לי שהוא רוצה לתקן על מה שהיה, ושהדברים שכותבים בעיתונים ממוטטים אותו כי הוא בכלל לא יודע באיזה סיטואציה הוא נמצא, הוא לא יודע בכלל מה קורה איתנו אבל שהוא מתגעגע אליי כמו שהוא לא התגעגע לבנאדם בחיים.
"בוא נתחיל בזה שאני אגיד שכבר לכעוס אני לא כועסת" אמרתי לו. הוא חייך ולחש שזו הקלה, ואז חייך שוב. שכחתי כבר כמה החיוך שלו יכול לשבות אותי.
"אבל" אמרתי. פרצופו ישר החליף הבעה משמחה לעצב, והוא רק חיכה למה שאמשיך לומר. הסברתי לו שזה עדיין לא מוציא את הקושי שלי בין שילוב העבודה עם האהבה. אמרתי לו שהבגידה רק חידדה לי את זה שוב שאנחנו נמצאים במקום שקשה לטפח בו זוגיות, ומקום שלא חשבתי שאני אי פעם אכנס אליו כי לא רציתי בו, כי רציתי שמה שהוא שלי יישאר שלי ולא יותר מזה.
"את תחליטי לוותר" הוא אמר לי בעצב, "כי מערכת יחסים איתי בחיים לא תהיה פרטית, ובעיקר כשהסדרה עומדת לעלות לאוויר וזה מיליוני מעריצות צורחות והמון בנות שרוצות שאהפוך לזוג עם מישהי מהקאסט". הסתכלתי עליו עצובה והנהנתי. הוא נאנח והחזיק בידי שהייתה על השולחן. הרמתי את עיניי אל עיניו.
"אבל זה לא אומר שאין קליק ואי אפשר אותו לנתק" הוא אמר בעצב, "אני לא במצב לתת לך ללכת ולוותר לפני ששוב ניסינו. אם את כבר לא כועסת אז מה עוצר אותך מלתת לזה עוד צ'אנס?".
"איך אני יכולה לסמוך עלייך שזה לא יקרה שוב?" שאלתי אותו נחושה.
"כי זה לא" הוא אמר ישר. הנדתי את ראשי לשלילה והזזתי את ידי מידו.
"אתה לא יכול לדעת את זה, אתה לא יכול לדעת בדיוק מה יקרה, אין לך שליטה על זה. האם היא תפסיק להרגיש את מה שהיא מרגישה? העיתונים לא משקרים כשהם רואים אתכם שוב ושוב יחד, צמודים ומחובקים. גם אם אתה לא מרגיש ככה, היא לא תרסן את עצמה כנראה, וכי זה באיזשהו מקום עניין של הסדרה ולא תרצה לעשות סצנה מול מצלמות. אני לא אתמודד עם זה, זה ישבור אותי".
"המצלמות לא עוקבות אחריי לכל מקום, ואני לא עושה את זה בשביל המצלמות. כן- אני לא אפתח ריב מול מצלמות אבל אני פשוט אתרחק יותר ממה שהיה עכשיו, כשרק תגידי לי שאת מוכנה לנסות שוב".
"אז זה שהיא נמרחה עלייך היה רק כדי שתהיה בחורה לצידך?" שאלתי.
"ג'יזס בר איך את מצליחה לסובב את זה ככה? זה ממש לא מה שאמרתי".
"היית מגרש אותה בכללי, לא נותן לה להיות לידך בכלל".
"ממתי את כל כך קנאית?" הוא שאל. הסתכלתי עליו מופתעת. נשכתי את שפתי וקמתי ממקומי, נעמדת ליד הדלת ופותחת אותה.
"אנחנו את השיחה שלנו סיימנו" אמרתי לו, "אתה מוזמן לחזור הביתה" אמרתי וכיוונתי בידי את הדרך ליציאה. הוא נאנח וקם ממקומו וחלף לידי. החזקתי בחולצתו כשהוא עבר לידי וקימטתי אותה, מסתכלת לו עמוק אל תוך העיניים.
"אם הייתי קנאית הייתי עושה סצנה אחת גדולה מהתמונה הראשונה, אם הייתי קנאית לא הייתי מוכנה אפילו לראות אותך היום. לא אתה זה שאמרת כשאכלנו פה אוכל בבית ביום שסיפרת על הבגידה, שאתה שמח שאני לא עושה סיפור כמו כל בחורה אחרת מהתמונה הזו? פשוט צא לי מהבית". הוא לא אמר מילה ויצא מהבית, ואני סגרתי את הדלת אחריו, משעינה את שתי ידיי על הדלת ועוצמת עיניים של כאב. עכשיו באמת אין לי מושג מה הלאה.