רכוש צה״ל- פרק 14.

נקודת מבט ליאור:
״מה?״ עניתי לשיחה נכנסת מרון ברוגז. הוא לא חדל מלהתקשר ונראה שהייתי צריכה להבין שהמפקד שלי לא מבין רמזים. אני לא מבינה על מה חשבתי, אף פעם לא היה לי סוף טוב מהאגדות, כזה שהם חיו בעושר ואושר. כנראה שגם לא יהיה, לא נועדתי לסוף כזה.
״תודה רבה לך שאת עונה!״ צעק מצידו השני של הקו, שמעתי את הרדיו ברקע והנחתי שהוא עדיין בנסיעה.
״תצעק עליי שוב ואני מתנקת.״ אמרתי באדישות שכנראה הגיעה ממנו.
״ואם היה מקרה חירום? למה את לא עונה למפקד שלך?״ הוא התעלם מדבריי בגסות והמשיך לצעוק. ניתקתי את השיחה והוא מיהר להתקשר שנית.
״נרגעת?״ קיבלתי את השיחה הנכנסת וכבר לא שמעתי את הרדיו ברקע, ידעתי שהוא כועס הוורידים במצחו וצווארו ודאי בולטים כרגע, זה תמיד ככה כשהוא כועס.
״מה את מנתקת?״ צעק, הרחקתי את הפלאפון מאזני ונאנחתי. שמעתי אותו חובט במשהו ולא היה לי ברור מה. ״איפה את?״ שאל אחרי כמה רגעי שתיקה מצידי ועצבים מצידו.
״אתה חושב שאתה רוצה לדעת או שאתה באמת רוצה לדעת?״ אמרתי בציניות והבטתי בציפורניים העגולות שלי לר לבן נמרח בקצותיהן וכבר הספקתי לקלף אותו מרוב מתח ועצבים.
״ליאור.״ אמר באזהרה, זעמו נשמו בקולו, הוא היה עבה יותר וחד.
״בדרך הביתה המפקד. אני יכולה לנתק או שאתה חושב על מילים יפות שתוכל לסבן אותי בהן?״ עניתי בכעס שללא ספק נשמע בקולי ושבה את תשומת ליבו של חייל שכמעט ונרדם.
״עוד באוטובוס? וממתי את קוראת לי המפקד?״ אמר בתמיהה והכעיס אותי אף יותר, אני מתחילה לחשוב שהוא השאיר את המוח שלו בבסיס, בתקווה והיה לו אחד כזה.
״מעכשיו. ולא אני ברכבת.״ עניתי בקצרה, חובטת בתיק הגדול שלי ועוצרת את עצמי מל רוח לשמיים על כל מה שאני עוברת עכשיו. זה לא שלא נהנתי, נהנתי. אבל אם הייתי יודעת שהוא כל כך טיפש בחיי שלא הייתי נכנסת לזה.
״אני מצטער.״ הוא אמר באחת.
״לא אכפת לי.״ ניתקתי את הפלאפון. דמעות זלגו על לחיי, דמעות של יאוש וזעם עצור.
–
״היי אימוש.״ אמרתי שהגעתי הביתה אחרי שלוש שעות נסיעה מייגעות.
״היי לולי, מה נשמע?״ התרגשה וקפצה עליי בחיבוק חם ואוהב של אמא.
״מותשת. איפה ים?״ שאלתי כשלא שמעתי את צחוקו בבית, בדרך כלל כשאני חוזרת הוא קופץ עליי בחיבוק חם ונתלה על צווארי.
״אצל חבר, עוד מעט הוא יבוא.״ הסבירה והנהנתי.
״אני עפה לישון, תעירי אותי בחמש?״ ביקשתי והבטתי בשעון שהורה שתיים עשרה וחצי.
נכנסתי להתקלח, שוטפת מעליי את כל השבוע הזה ואת כל התחושות איתו.

״הלו.״ עניתי בקול ישנוני כצלצול פלאפון העיר אותי מהשינה הכי טובה שהייתה לי בשבועיים האחרונים.
״ליאור.״ שמעתי מצד השני.
״מי זה?״ שאלתי בחוסר הבנה, הנחתי ראשי על הכרית ועצמתי את עיניי, אני חושבת שנרדמתי.
״את בוכה?״ שאל איש לא מוכר ומרוב עצלנות לא הסתכלתי על הצג כדי לראות עם מי אני מדברת.
״אני ישנה.״ אמרתי בחדות והתיישבתי על המיטה הזוגית הגדולה והמפנקת שלי.
״זה המפקד, התקשרתי להגיד שבת שלום.״ אמר ופקחתי את עיניי.
״שבת שלום.״ עניתי במהירות,
״חכי אל תנתקי.״ הוא ביקש.
״מה אתה צריך?״ שאלתי בחוסר סבלנות, רגלי החלה לראות והנחתי עליה את ידי כמפצירה בה להפסיק.
״אני מצט…״ אמר וקטעתי אותו.
״כבר היינו בזה שאת מצטער, עוד משהו?״ שאלתי מתאפקת לא לצעוק לטלפון, אם אתה לפחות אומר או עושה משהו, תעמוד מאחורי מה שעשית. אני שונאת שמתחרטים, תתמודד עם מה שבישלת וזהו.
״ההזמנה לשבת בחיפה עוד אקטואלית?״ שאל ופערתי את פי, לא בטוחה עם מרוב הלם או מרוב טיפשות.
״אני אזרוק לך את האוכל מהחלון, אם אתה ממש מתעקש להגיע.״ אמרתי וסטרתי לעצמי בתוך תוכי, עם כל הזעם וכל העצבים לא יכלתי להגיד לו שהוא לא מוזמן, רציתי שיגיע, רציתי שיהיה קרוב אליי.
״מספיק טוב בשבילי.״ קבע וניתק את הטלפון.
״לעזאזל!״ צעקתי ברחבי החדר וזרקתי את הפלאפון על המיטה. מה כבר ביקשתי? שבת של שקט?