פוקמון “גורלות ומזלות”. פרק שתיים – ‘עבר, הווה ועתיד’ חלק ג’

עשר שנים לפני האסון בסלדון:
פושצ'יה, מחוז קאנטו, בית משפחת באדינגס. לילה.

'אמא, האם פוקמונים מתים?' שאלה הילדה הקטנה השכובה במיטתה, בחדר קטנטן שעל קירותיו מדבקות זוהרות בחושך בצורות של יצורים שונים.
עיניה של האם נפערו לרווחה לשמע השאלה. "היילי, איפה שמעת את זה?" היא שאלה בטון מופתע ומעט ביקורתי. היצרים האימהיים, המגוננים שלה נכנסים להילוך.
"היום בצהריים, כשאת ואבא נחתם, פיניקס ואני יצאנו לטייל בעיר," היילי הקטנה, דומה נורא לאמה השזופה בעלת השיער החום הגלי ועיניי הדבש הנוקבות, הרכינה את מבטה ופכרה באצבעותיה. "פיניקס אמר שאם אני לא באה אני ראטאטה* פחדנית קטנה ושזה יהיה השם שלי לתמיד."
אמה של היילי ליטפה את מצחה הקטן. "היילי, ילדה קטנה שלי, מה אמרנו לך, אני ואביך לגביי פיניקס?"
היילי המשיכה לפכור באצבעותיה במבט מושפל. "שלא צריך להקשיב לכל מה שאחיך הגדול אומר."
"זה נכון מאוד. עכשיו ספרי לי, מה קרה בעיר?"
היילי המשיכה בסיפורה: "הסתכלנו על הפוקמונים בכלובים מחוץ לספארי. הגענו לכלוב של הפוקמון האונדום* וראיתי את כל הלהקה נחה מתחת לעץ," היילי השתתקה לכמה שניות ואז המשיכה "ואז פיניקס הצביע על האונדאוור שישב לבד, בשמש. הוא אמר שכנראה שסולק מהלהקה, ושבסופו של דבר ימות מרעב או שהלהקה תהרוג אותו." הילדה הקטנה שתמימותה עמדה כעת במכשול הסתכלה כעת אל עיניה של אמה. "פוקמונים הם חברים שלנו, שאנחנו חיים ביחד איתם לנצח, אז למה הם סילקו אותו והשאירו אותו למות?" היילי דמעה כעת ומשכה באפה, מבטה האומלל מעיד על חוסר היכולת שלה לעבד את מה שחוותה.
כעת רכנה אליה אמה, נשקה למצחה ואחר הרימה את ראשה ואמרה ברוך מנחם תוך שהיא מסתכלת עמוק אל תוך עיניי הילדה "ששש… נדבר על זה מחר, בסדר חמודה?"

–

נקישות חלשות ובלתי סדירות על תריסי הפלסטיק.
הילד בן בן האחת-עשרה לא מתעורר משנתו מיד, הגשם הרועש מסתיר את צלילי החיים שבחוץ.
זהו חדר קטן ומרובע, בעל קירות לבנים ישנים, מתקלפים מעט ובעלי בועות צבע פה ושם, וחלונות עם תריסי פלסטיק חלשים שלא באמת עזרו להסתיר את השמש.
השמש שהחלה זורחת שפכה את אורה על קירות החדר. חלק גדול מן הדפנות קושקשו ביד חופשית ציורים ילדותיים שדהו עם השנים.
לצד המיטה עמדה שידה עמוסה במכשירים אלקטרוניים. הבולט שביניהם היה מפה דיגיטלית – חפיץ קטן בעל מסך דקיק ושלושה כפתורים.
הגשם נחלש מעט והנקישות שלא נשמעו קודם-לכן הפכו לחבטות חזקות ורעשי ביקוע.
"היילי אם זו את אני הולך לבעוט לך בתחת, את שומעת?!" צעק פיניקס בסהרוריות, אחר התרומם מעט ושפשף את עיניו. "מה לאזעזל עשתה לך הד… -לת?" הוא בחן את הדלת אבל לא נראה כל סימן לכך שהתחבא מאחוריה מישהו.
לא, הוא היה שומע את גיחוכיה או ריצתה המגושמת של אחותו הבורחת. כעת הוא הטה את ראשו לכיוון החלון והבחין במשהו מוזר.
על תריסי הפלסטיק הסגורים הופיעו סדקים קטנים רבים דרכם בצבצו קרני שמש אחדות לתוך החדר. משהו ניסה, לא עדיין מנסה לשבור את דרכו פנימה!
'ומה זה?' תהה פיניקס כששם לב למה שנראה כמו נוצות שצצו מבין הסדקים המוזרים.
הילד קם כעת לגמרי ממיטתו, וקרב מעט לחלון על מנת לחקור עוד קצת.
רצפת העץ חרקה מעט כשצעד עליה, ופיניקס הספיק רק בקושי להבחין בתזוזה קלה של תריסי הפלסטיק לפני שאלו נשברו כלפי פנים באלימות. משב רוח חזק הכה בפניו ההמומות, ובין רגע הפך למערבולת קקופונית בתוך החדר
זה היה כמו ריקוד בלט בבית משוגעים. פיניקס הסתובב במקום בפאניקה, וניסה להתנער מהיצור המכונף והצווח שנראה כי הקיף אותו מכל עבר. הוא לא יכל אפילו לזהות מה זה היה שכן פרצופו היה מכוסה בתערובת דביקה של מים, דם ונוצות.
"אאאעח, טפו!" הוא זעק וירק נוצות מפיו בתסכול כשהבוהן שלו הכתה בתחתית השידה שליד המיטה בחוזקה. הוא נפנף בידיו לכל עבר בעת שהסתחרר בחוסר אונים, מנסה למצוא אחיזה בדמות משיגת הגבול, אך לשווא.
לפתע הרגיש על גב כף ידו במרקם נוצתי, ומיד שלח את שתי ידיו לכיוון זה. כעת אחז במה שהרגיש כמו קצותיהן של הנוצות. שתי הדמויות הסתחררו עוד כמה שניות לפני שפיניקס השיג אחיזה איתנה בפולש והשליכו על המיטה. אחר הוא ניער במהירות את הלכלוך מפניו וחיפש במבטו את היצור.
עיניו נעצרו על מיטתו.
בין הסדינים, שכעת היו מוכתמים במים ודם ומלאי שריטות, שכבה על גבה ציפור קטנטנה בעלת מקור מעוקל. היא פשוט שכבה שם ללא תזוזה עם כנפיה פרושות לצדדים. חזה עלה וירד במהירות ועיניה מלאות החרדה היו נעולות על פיניקס.
"ספירו… זה בסך הכל ספירו ארור." הוא נאנח, ואחר נתן לגופו לצנוח לתנוחת ישיבה כשגבו צמוד אל הקיר. פיניקס בחן את הפוקמון מקצו האחר של החדר. נראה כי השלכתו על המיטה הספיקה כדי להמם אותו. ברור כשמש שהפוקמון היה חלש עוד לפני שפלש פנימה.
כעת משהסתכל עליו, לא יכל פיניקס להתעלם מהעובדה שמשהו בספירו הספציפי הזה היה שונה. צבע כנפיו היה זהוב ובוהק וצבע הנוצות שעיטרו את גופו היו בגוונים שונים של צהוב-חרדל. בנוסף, משהו בצליל קריאתו היה עדין מעט. פיניקס הגיע למסקנה שהיתה זו נקבה, ולא ספירו זכר, אך לצבע נוצותיה המיוחד לא מצא הסבר.
לאחר זמן-מה, קפה הספירו על רגליה, ובמשך כמה דקות היא פשוט עמדה במקומה וסידרה את נוצותיה במקורה המעוקל, כאשר כל העת היא פוקחת עין חשדנית על הנער שישב על הרצפה.
פיניקס המשיך להביט בה, מנסה למצוא היגיון בהתנהגותה המוזרה.
ספירו בדרך כלל ממשיכים לתקוף או קוראים לעזרה, אבל הציפור הזו שונה. לאחר מכה היא פשוט קמה בכניעה רגועה, כאילו קיבלה את ההפסד. משהו בהתנהגות זו רימז לפיניקס שהספירו הקטנה הזו חיה לבד כבר זמן רב, ולא ממש ידעה מה לעשות מרגע שהצליח מישהו להביס אותה.
משסיימה את ענייניה, קיפצה הספירו אל עדן החלון, הישירה מבט רגוע ורציני לפניו של פיניקס שהביט אליה בחזרה, ולאחר מכן פרשה את כנפיה והתעופפה משם. בעת שנסקה גבוה אל מול השמש, זרחו נוצותיה וסנוורו את פיניקס, כאילו היתה היא עצמה כוכב בוער בשמי היום.
כשפקח את עיניו, נעלמה הספירו והשאירה אותו על הרצפה, חבול ומבולבל לחלוטין באשר למה שקרה.