"רבות הדרכים לאהוב אותך" – פרק ראשון

פרק 1 – מלאה

תמיד הייתי מלאה.
ילדה מלאה, נערה מלאה.
נו, זאתי שתמיד אומרים עליה ש"אם היא הייתה קצת מרזה, היא הייתה יפייפיה." .
בולשיט.
כשאת מלאה, מי בכלל מסתכל על הפנים?
וגם אין פנים. אז למה להרזות? הרי אנשים אוהבים לשקר.
"אליאנה, את מקשיבה?" שמעתי במעומם את קולה של המורה, דקלה.
"תגדירי מקשיבה…" מלמלתי לעצמי והרמתי את ראשי מהספר אשר עליו הוא נח.
"אמרת משהו?" אמרה בכעס, בעוד אני פונה להביט במבטה הזועם.
"כן שמנה, אמרת משהו?" שמעתי צעקה מהסוף. כבר הבנתי לפי הקול מי זה, זה היה אריאל.
ליצן הכיתה. רק שליצן אמור להיות מצחיק, משעשע, או לפחות מעודד, מה שהוא… כן, לא. בלעתי את רוקי והשפלתי את מבטי אל המחברת.
"לא אמרתי כלום, המורה." קולי לא גבר על לחישה. וטוב שכך. כי אם הוא היה גובר על לחישה, כולם היו שומעים כמה הוא רועד וקטן, כולם היו מבינים שאליאנה בוכה.
"אוקיי, פעם אחרונה." אמרה, מביטה בי לכמה שניות, וחזרה ללמד על יוליוס קיסר.
כאילו שליוליוס הייתה נטיית השמנה.
~
"אליאנה! הגעת!" אמי קראה באושר בשניה בה נכנסתי דרך פתח דלת הבית.
"כן אמא, חזרתי מהבית ספר, כמו תלמידה נורמלית." מלמלתי וזרקתי את התיק לצד הדלת, סוגרת אותה.
"בדרך כלל את חוזרת בלילה… אני לא מספיקה לראות אותך." היא מלמלה, התיישבתי מולה על השיש הלבן והנקי.
"בדרך כלל אין לי מצב רוח." חייכתי חצי חיוך בכדי לנחם אותה, מה שכנראה עבד. "הכנתי היום את השניצלים שאת אוהבת, אלה עם הבמבה." חייכה, ואני הרגשתי את בטני מקרקרת.
שוב הרעב הזה… לעזעזאל.
"אני לא רעבה." מלמלתי במהירות וקמתי בין רגע מן הכיסא, מתחילה להתקדם אל חדרי. כאילו ופחדתי שראשי לא ישלוט על פי.
אמי מלמלה כמה וכמה דברים ושמעתי משהו מתנפץ מהמטבח.
עוד פעם היא נכנסת לבועה הזאת הכועסת שלה.
התיישבתי על הכיסא המסתובב שלי, מסובבת את עצמי באיטיות, בעוד עיניי נעצמות, ראשינשען על משענת הכיסא, ואנחה מיואשת נפלטת מפי.
"אף אחד לא מביו אותי…" מלמלתי לפתע, לא שולטת על פי.
"אני מתגעגעת אלייך, אתה היחיד שמבין אותי." המשכתי לדבר לעצמי.
"אני מתגעגעת אלייך, אבא."