הזאב השחור (פרק שלישי- המתים המהלכים)

איתן הביט במבט מופתע על השולחן. "אנני מה קרה?" לחש, הוא שמע קולות בכי, אנני בכתה היא אמרה משהו, אבל איתן התקשה לאמין שהוא שמע אותה נכון. "איתן, אני חושבת שהרגתי מישהו! אתה יכול בבקשה לבוא? אני לא יודעת מה לעושות!" איתן בלע את רוקו, הלינה בדיוק הביאה את המנה שלו, מחייכת לעברו ולוחשת בתאבון קטן. "איפה את?" שאל איתן בחריקת שיניים, לא מבין בכלל מה הוא יכול לעשות. "אני ביער, אני כאן עוד מאתמול, אני פשוט לא יודעת מה לעשות!" איתן הזיז את הכיסא לאחור, מחפש כמה שטרות בכיסו. "אני רגע בא, כבר הודעת למאיה או לג'קסון?" איתן ידע שכל מה שקורה בלהקה צריך להיות מדווח קודם לאלפא, כך לפחות הוא קרא בספר שג'קסון הביא לו. "לא, הם יזרקו אותי מהלהקה, איתן בבקשה בוא כבר!" איתן התרומם לחש: 'אני כבר באה' מהיר והתכוון לעזוב את הקפה.
"כבר הולך?" הלינה עצרה אותו לפני שעזב, איתן נשך את שפתו התחתונה ובלע את רוקו. "אם המנה לא טעימה אני יכולה להחליף אותה אם אתה רוצה…" אמרה מהר, מביטה בקרקע במבוכה. "לא, פשוט צצו בעיות, אחותי קצת מתחרפנת." אמר איתן והרים את גבותיו כאילו זה אמור להסביר את המצב. "אה, אז אתה לא צריך לשלם…" אמרה הלינה והתכוונה להחזיר לו את הכסף, אך איתן שם בידיה עוד כמה שטרות, נשם בכבדות וחייך לעברה. "הבטחתי טיפ שמן, אני יבוא מחר ועל בטוח יטעם את המנה הזאת." הבטיח לה איתן ויצא מהמסעדה, רץ לכיוון היער השחור.
איתן הגיע בפחות מעשר דקות, מתנשף ומיוזע, כבר לא מבין מה הולך סביבו. "איתן?" אנני הייתה מלאה בדם, עיניה מלאות בדמעות ובגדיה היו מעט קרועים. היא רצה לעבר איתן, מחבקת אותו חיבוק חמים ואוהב. "אני ממש מצטערת," לחשה תוך כדי בכי מר. "הכול בסדר," שיקר לעברה איתן והחזיר לה חיבוק. "עכשיו, איפה הגופה?" אנני הביטה באיתן בזוג עיניה הכחולות, שעירה הבהיר היה כעת אדמדם וכל גופה מלא בצלקות וחבלות. "מכאן," אמרה אנני מהר, מובילה את איתן אחריה. הם רצו כמה קילומטרים עד שהגיע למקום חשוך, שאפילו מעט אור ירח לא הצליח לחדור לשם. ריח רקוב ריחף באוויר, אנני ניגבה דמעות נוספות שיצאו מעיניה ואיתן חיבק את כתפיה, לוחש 'הכול היה בסדר.' מהיר כזה וכך מנסה לגרום אנני להירגע. הוא התקרב לעבר מקור הריח, פותח פנס כיס קטן ובוחן הכול ביסודיות זאת בהחלט הייתה גופה, אך לא גופת בן אנוש. הגופה הייתה רקובה, כאילו הונחה שם לפני כמה עשרות שבועות. איתן הביט בגופה, היא כאילו זזה, קצות אצבעותיה רעדו ושיניה חרקו, איתן התרחק מהגופה, והחזיק בידיה של אנני. "אנני, את לא הרג אותו." אמר מהר איתן והחל לקחת את אנני לאחור. "מה?" לחשה אנני בטון מבולבל. "זה היה מת לפני זה, וזה בכלל לא בן אדם!" אמר איתן כשראה תזוזה בחשכה. "זה זומבי! רצים!" צעק איתן אנני החזירה מבט מבוהל ורצה לכיוון איתן שכבר הצליח לברוח קצת, הם המשיכו לרוץ וריח הרקוב המשיך לרדוף אותם. "תעשה משהו!" צעקה אנני, היא כמעט עקפה את איתן, אבל כשהעניין מגיע לבריחה איתן תמיד היה בראש הרשימה, הוא עקף מספר עצים בצורה מושלמת ופתח את פיו להוציא מילה. "מה אני יכול לעשות?! אני רק בן אדם! את זאת שמשתנה פעם בחודש לאשת זאב!" הגן על עצמו איתן אנני ירתה בוז עמוק כשחלפה על פניו. "איך לא ראית שהוא זז?!" תהה איתן בקול רם. "לא יודעת! הוא פשוט לא זז!" אמרה אנני ואיתן נזכר, 'זומבים קמים לתחייה אחרי תרדמת רק כשריח של בשר אנוש מפריע למנוחתם.' "זה היה אני," לחש איתן ואנני הביטה לעברו קצת מיואשת. "בגלל שאת לא בת אדם, הוא חשב שאת שדה ולא התעורר, רק ממני, לעזאזל!" קילל מהר איתן, משהו החזיק בכתפו וגרר אותו לאחור. פליטת זעקה נפלטה מפיו.
למה כל היצורים הקניבלים רודפים אחרי?! תהה באימה בליבו כשהתנגד בנחרצות למשיכה ומשהו עדיין נשאר על כתפו, אך הוא היה משוחרר. איתן זרק את הדבר שהחזיק בכתפו, אלו היו מספר אצבעות ואיתן הרגיש בחילה, הוא לא יכול היה לעצור את הבחילה שעלתה בגרונו הוא נעצר והקיא את כל הדברים שעלו מגרונו. מנגב את פיו ולא יכול להמשיך לרוץ איתן החל לחפש מקום שיוכל להתחבא בו. זומבים הם יצורים טיפשים. אמר בליבו, אנני כבר ברחה. היא עוד תקבל ממני על זה! התלונן איתן, מחפש במבטו מקלט. קול נשימות כבדות והליכות קטעו את חיפושיו, הוא החל לרוץ מוצא בעיניו דרך להתחמק, הוא כבר ראה את הקניון הישן, את אורותיו, אך היצור היה קרוב מידי, איתן נזכר במקלט מאתמול, רץ אחריו בשיא המהירות. הוא ירד במדרגות האבן, מנסה לא לגעת בנתזיי הדם, סוגר את הכניסה אחריו ומביט במקלט. זה היה מקום גדול ומסתורי, חצי מתקרת המקלט היה שקוף, וחצי מבטון, איתן שמע קול חבטה על דלת הבטון הגדולה, ליבו הלם. ידעתי שיש להם חוש ריח טוב. מלמל לעצמו איתן, תוהה כמה זמן הוא יצטרך להיות שם עד שהזומבי יצא. הוא הרגיש חלש, אבל מה עליו לעשות? הוא פרע את שיערו והביט במקלט, למרבה ההפתעה מאתמול לא נשארו אפילו שרידים, אף חלקי גופה, ואפילו לא שיער. איתן תהה אם הזאב שהציל את חייו השקיע לניקוי המקום, אך מהר מחשבותיו הוסטו, קול מוזר הטריד את מנוחתו, זה היה צליל של משהו שהתפוצץ, איתן הצמיד את אוזנו לדלת שומע קולות עזרה וחנק, מה לעזאזל הולך שם? תהה במחשבותיו, בולע לאט את רוקו. מבחין בריח של אדמה לחה ופרחים. הוא פתח את הדלת בחבטה רואה איך הזאב הגדול קורע את הזומבי לחתיכות קטנות ונופל על הקרקע. "אתה בסדר?" שאל איתן והרים אותו לזרועותיו, הזאב השעין את ראשו לאחור והתרומם מהר. הולך לאט-לאט לאחור. "אני לא יפגע בך." הזכיר לו איתן והתקרב עם ידיים מורמות, כאילו יש סיכוי שאיתן יחזיק נשק ביד, אפילו את סכין המטבח הוא בקושי רב מחזיק יציב, או בכלל החזיק. הזאב הביט בו בזוג עיניים חלולות, הוא ידע שהוא לא יפגע בו, אך ליתר בטחון ברח מהמקום, משאיר אחריו ערפל סמיך.
***
"אנני?!" איתן נכנס הביתה כמין סערה, עיניו חפשו את אנני כאילו היה מתנקש במהלך סידור עבודתו. דמות בהירת שיער ועיניים כחולת הציצה מאחורי הספה. "את זרקת אותי! לעזאזל, אנני מה קורה לך?!" איתן הביט בה בזעם שלא יכול לשלוט בו, אנני השמיעה ציוץ מהר כאות לאשמה והביטה ברצפה. "אני שמחה שאתה חיי." פלטה במהרה, אך איתן הזעיף את פניו, הולך לחדרו בכעס. הוא התיישב על המיטה מביט באך הווילון החצי שקוף עף לעבר פניו. הוא העביר את מבטו לעבר השידה, מרחף מעט כדי לבדוק מה השעה. הוא הניף את ידו בכישלון רב על המדף, מרגיש נייר והזיז אותו לעבר פניו. 'אל תלך יותר ליער השחור. אלא אתה רוצה למות.' איתן התרומם בבת אחת, מביט בפתק הירקרק כלא מאמין. הוא מאיים עלי? תהה, מביט באותיות המעוגלות והישרות שנחו על הדף הירוק.
***
"ראו אותך!" הלינה הניחה את שפורפרת הטלפון על כתפה, לקחת נשיפה ארוכה מהסיגריה שלה. "נו אז?" שאלה בלגלוג לעבר הקו, הדמות בלעה את רוקה בכעס ואז החל לפתוח את פיה, כאילו רצתה להגיד דבר. "אל תשכחי שאת בינתיים עובדת אצלנו." הזכיר לה, הלינה נאנחה בבוז עמוק, מתרוממת מהכיסא, "אתה יודעה משהו? נמאס לי. אני פורשת." אמרה הלינה, זורקת את הסיגריה מידיה וממשיכה ללכת, הקפה כבר ניסגר לחלוטין. היא החליפה את בגדיה לבגדים הרגילים שלה: גופייה רפויה, מכנס צמוד ונעלי עקב גבוהים, היא אהבה להרגיש גבוה, יותר טובה מאחרים, כי היא הייתה כזאת, שונה, אחרת וטובה מכולם. "את לא יכולה לפרוש!" צעק האדם מעבר לקו. "באמת? תראה אותי." לחשה הלינה וניתקה את הקו.
"זה לא טוב," לחשה דמות מסתורית, הלינה גלגלה את עיניה. "הלינה, את מאבדת הכול, את חייבת להצטרף ללהקה מסוימת!" זה היה קן, הוא עבר מהר על פניה, הוא שוב נראה שמחה, כנראה שוב הצטרף לקבוצה חדשה. "אני הצטרפתי לאחת, את גם חייבת!" הלינה נופפה את ידה לביטול, מתיישבת בתחנה ומביטה בלוז שלה. "תקשיבי," החל לומר קן. עיניו נצצו, הוא באמת היה מאושר, שיערו הכהה וזוג עיניו היו כמעט לבנות באור הירח . "קן, חמוד, אני אומנם בת דודה שלך אבל אתה לא צריך לשלוט בי, אני לא רוצה להצטרף ללהקה טוב לי לבד." קן התרומם בכעס. "לא טוב לך לבד! המכשפה ששכרה אותך עכשיו ולפני עשר שנים מתה! ואת שוב בלי מעסיק ורודפת אחרייך להקה בעלת עשרים זאבים! זה נראה לך הגיוני?" קן התיישב שוב, אחרי שיסתובב מחוסר נחת. הלינה הוציאה סיגריה נוספת והצמידה אותה לשפתיה, מביטה בירח והסיגריה נדלה לבדה. "רובין הייתה כמו חברה, היא הייתה מכשפה פחות פסיכית מהקודמת לה." מרירה הלינה, היא חייכה לאיטה, עבר עלייה יום קשה, כל עצמותיה כאבו ועיניה ירדו בחשכה "את כבר רוצחת שכירה מגיל שש? הלינה אולי תתחילי לחשוב על עתיד בלהקה? או אולי אפילו שותפים? את גרה לצד היער השחור, אסור לך להישאר שם." הזכיר לה קן, והלינה התרוממה כששמע ממרחק מה את האוטובוס מתקרב. "נדבר," לחשה הלינה לוקחת נשימה אחרונה מהסגריה שלה וזורקת אותה באוויר.
"את תמותי בסוף! תסכלי על עצמך!" הלינה הצליחה לחייך מעט, קן התרומם וקו האוטובוס הגיע, "תראה לבד," לחשה והאוטובוס נסע, כשהלינה עליו.
***
"את מוכנה?" מאיה התרוממה מהרצפה, מנגבת את הדם מפיה בעזרת אצבעותיה. "בכל שעה שאתה מוכן." לחשה מאיה וג'קסון מיהר לעברה, היא התרוממה בצורה מושלמת, והחזירה מתקפה. "שוב בפנים!" צעק ג'קסון, הוא החזיק את אפו שהחל לדמם ושלושה נקישות השיטו את שומת לבם.
"כנס," לחשה מאיה שניסתה להצטער על הנזק שנגרם. אנני נכנסה לחדר, היא פלטה נשימה מלאת ייאוש והביטה בזוג האלפא שכרגע שוב ישב ורב על הרצפה. "גליתי עם איזה זאב איתן מסתובב." החלה להגיד אנני, מאיה וג'קסון הביטו בה ברגע, עיניהם היו אדומות ועיניה של אנני היו אף יותר בוהקות מתמיד. "הוא מסתובב אתו, נכון?" שאלה מאיה והחלה להתקדם לעבר אנני. "בהחלט, איתן מסתובב עם הזאב שלנו,"