שיער אסוף ושמלה דקיקה

פיזרתי את שיערי שהיה אסוף לקוקו גבוה וכואב, תמיד אמרו לי שיפה לי אסוף, אני אף פעם לא הבנתי על מה הם מדברים.
בעודי חולצת את המגפיים נשמעה דפיקה בדלת, הסתכלתי מבעד לעינית, זאת הייתה אישה צעירה, מלאה מעט, בעלת שיער חום מתולתל ועיניים חומות , לבושה בשמלה פרחונית דקיקה. פתחתי את הדלת , היא הסתכלה עליי עם חיוך גדול על פניה.
"הי, אני השכנה החדשה מהדירה ממול, חשבתי שנוכל להכיר קצת בכל זאת אנחנו הולכות לגור אחת ליד השניה " היא המשיכה לחייך .
כן כמובן תיכנסי…" לא סיימתי את המשפט והיא כבר הייתה בפנים, והתיישבה על אחת מהכורסאות שהיו בחדר.
-תרצי משהו לשתות? שאלתי
"כן, תה, שניים סוכר ואשמח גם לכמה עוגיות"
"אין בעיה " אמרתי והתקדמתי אל עבר המטבח
"אז איפה בעלך ? היא שאלה בעודה מדפדפת במגזין שהיה מונח על השולחן " אין לי בעל עניתי בשקט, "חבר?" היא לא הרפתה "אין לי גם חבר " עניתי בעצבים לא אהבתי שהזכירו לי עד כמה אני בודדה.
"זה לא מפחיד קצת לגור לבד באמצע ניו יורק? " , "יש פה הרבה חולי נפש" היא גיחכה "אמרה מי שלובשת שמלה דקיקה באמצע ינואר" היא צחקה, " לי אף פעם לא קר ".
הנחתי את התה והעוגיות על השולחן "מאיפה את? " שאלתי
"מישראל " היא ענתה מבלי להרים את הראש מהמגזין
"אה ישראל..נחמד" לגמתי מהתה .
"כן מאוד …" היא גיחכה "את בכלל יודעת איפה זה ?"
היא הסתכלה עליי עם אותו חיוך, חיוך שגורם לחבב אותה בלי סיבה,
"נראה לי.." עניתי מובכת
"אז מה את עושה פה? " שיניתי נושא
"מחפשת את ההדזמנות הגדולה שלי"
לא רציתי לנפץ לה את החלום ולהגיד לה שפה זה לא מה שהיא חושבת.
"אני יודעת שיש הרבה כמוני, אבל אני לא כמו כולם יש לי משהו שלרוב אין, לא איכפת לי מה יגידו עליי "
שתקתי.
שתקתי כי רוב החיים שלי הם לפי מה שאנשים אמרו עליי "יפה לך אסוף "
ו"מתאים לך להיות אשת עסקים".
"החיים הם כאן כדאי שננצל אותם עד הסוף , ואי אפשר לתת לדעות של אנשים לעצור אותנו" היא אמרה בשמחה כזאת שכול כך הייתי רוצה שתהיה לי ."טוב תודה על התה והעוגיות שמחתי להכיר עוד נתראה אה? "
היא חייכה עוד פעם "בטח" עניתי בחיוך
ליוויתי אותה אל הדלת היא הלכה ואני נשארתי עם המחשבות, החוסר בטחון ובלי לדעת איפה זה ישראל.