סכיזופרניה- פרק 7

הסתכלתי על השעון בבהלה. השעה הייתה ארבע בצהריים, ארבע שעות! התחלתי לחשוב לעצמי. יש לי עוד ארבע שעות, ארבע שעות עד שמונה. כמעט והתחלתי להשתגע.
הכרחתי את עצמי להירגע והתחלתי בתרגילי נשימה שלמדנו באחת מהסדנאות שהיו במרפאה.
זה עזר קצת. אסרתי על עצמי להתחיל להריץ בראש את התסריטים הגרועים ביותר שיכולתי לחשוב עליהם אז התחלתי להעסיק את עצמי. בישלתי ארוחת צהריים. הייתי מלאה בעצבות, פחד ואימה שגרמו לבטן שלי לבחילות נוראיות, כאילו שעליתי למתקן המפחיד ביותר בפארק השעשועים.
אחר כך, הלכתי להתקלח, אבל שם, זה נהיה רק גרוע יותר, לא יכולתי להתעסק בכלום חשבתי רק על זה ואפילו המים לא הצליחו להרגיע אותי. יצא בכעס מהאמבט והתלבשתי.
התחלתי לחשוב על תעסוקה חדשה. לקחתי את האוזניות והאייפד שאבא קנה לי ליום ההולדת ה17 שלי וניגנתי את השירים הרועשים ביותר שהיו לי ברשימה.
זה עזר קצת. השתדלתי להתרכז בביטים הקבועים כמעט, בגיטרה והתופים הרועשים כל כך שכמעט וגברו על השירה ואז התרכזתי במילים. אחרי שניגנתי את אותם שירים ארבע פעמים כבר כמעט וזכרתי את כל המילים. הצצתי בשעון השעה הייתה שבע ארבעים ושלוש. שכנעתי את עצמי שזה מספיק קרוב לשעה שמונה והתקדמתי לכיוון היציאה בחרדה.
ובדיוק שהתכוונתי לצאת, אבא נכנס. "לאיפה את הולכת גברת צעירה?" הוא שאל בחשדנות.
כנראה שהחרדה שלי הייתה גדולה כל כך עד שלא יכולתי להסתיר זאת מפניו. חייכתי חיוך מאולץ וגדול במיוחד, חייכתי אותו בצורה האמינה ביותר שלי וניסיתי להקרין רוגע בכל כוחי ואחרי שהייתי כמעט בטוחה שהחרדה הסתלקה מפניי אמרתי בשקט ובמתיקות שלא הייתה מביישת שום שקית מלאה בממתקים "אני נפגשת עם קרוליין.. אתה יודע.. ערב בנות."
הוא הסתכל עליי עוד כמה שניות עד שלבסוף אמר "בסדר." בספקנות ואז הוסיף "שמרי על עצמך ותהיי איתי בקשר." חייכתי עוד חיוך גדול אחד, הנהתי, סגרתי את הדלת בזהירות ורצתי אל הטנדר. השעה הייתה עכשיו עשרה לשמונה. חגרתי את עצמי בידיים רועדות, ליבי הלם בחזי במהירות, לקחתי כמה נשימות עמוקות ולחצתי על דוושת הגז בחוזקה. הייתי בבית הספר, בתוך האולם בשמונה בדיוק כמו שציוותה עליי הודעת הטקסט הארורה.
נכנסתי בצעדים שקטים ומפוחדים אל החלל הקריר כל כך, החשוך כל כך, המפחיד כל כך.
הרגשתי כאילו דרסה אותי מכונית ואז חזרה ברוורס לדרוס אותי שוב. היו לי בחילות נוראיות. הבטן שלי הסתחררה כמו מייבש בשיאו ועל מצחי בצבצה זיעה.
"בן..?" מלמלתי בפחד ואז הרגשתי יד קרה נצמדת אלי פי בחוזקה. היה לו ריח מוכר, הוא נצמד אל אוזני ולחש "אם את רוצה להישאר בחיים.. בואי איתי" הנהנתי רק פעם אחת והלכתי איתו לאן שהוביל אותי, החושך היה כבד ועיניי היו גדושות בדמעות כבדות כך שלא ראיתי בבירור. אך לפתע, ראיתי נקודות אור קטנות שמאירות את החלל הגדול, ומה זה שם? שולחן? נרות? היית מבולבלת. הוא נצמד שוב לאוזני "עכשיו.." הוא אמר בקול מאיים, הפחד גבר והאימה זחלה לתוכי "נשקי אותי אל!" הוא קרא בשמחה.
מה קורה כאן… הייתי מבולבלת, שוב. הסתובבתי אליו, הוא חיכה, אבל לא יכולתי לזוז. הוא מלמל לעברי "מה קרה מותק?" והוריד את המסכה מפניו. זה היה הוא. זה היה בן. "זה לא מצחיק!" צעקתי בזעם והתחלתי לרעוד. הוא אחז בכתפי בחמימות וצער נראה על פניו "אני מצטער, אני לא חשבתי שתקחי את זה ברצינות כזו, בבקשה תסלחי לי! הכנתי לנו ארוחה." על פניו הבעת תחנונים.
"לא יודעת" אמרתי, עדיין נרגזת אבל הרצון להיות איתו והאושר הזה שהתגנב אליי ועצבן אותי בו זמנית ריכך אותי לגמריי. לבסוף נכנעתי "אוקי." אמרתי ואז חשבתי לרגע "אבל שלא תעלה בדעתך לעשות לי דבר כזה שוב!" רציתי להראות תוקפנית אבל הוא קלט שמצב רוחי השתנה וחייך, הוא ליפף את ידיו סביב מותני הרים אותי והסתובב באושר. "יש" הוא חייך אלי "אני מבטיח אל! אני מבטיח!" צחקקתי בתגובה והוא היה מאושר מאוד כאשר משך את הכיסא עבורי וגם כאשר דאג שכוסי תישאר מלאה. הוא התנהג כמו ג'נטלמן מושלם.
לאור הנרות הרומנטי וריח הווניל שהופץ מהם, הכל היה נראה לרגע אחד מושלם כל כך. טהור כל כך. פשוט כל כך עד שכמעט ושכחתי כמה הכל מסובך הרבה יותר. אבל לא נתתי לזה להפריע לי. רציתי להנות אז התמקדתי בדברים שאהבתי אצלו. האף הסולד שלו, עור הפנים הנקי כל כך שנראה כאילו והוא מקפיד ללכת אל הקוסמטיקאית לפחות פעמים בשבוע, העיניים הבהירות שלו, הכחולות כל כך שברגע זה היו רכות, חמות ונוצצות עד שכמעט והרגשתי את עצמי טובעת בתוכן, בתוך התכול הטהור של עיניו. הריסים הארוכים שלו שעיטרו את צורת עיניו המדויקת כל כך שנראתה כאילו ואמן צייר אותה- הריסים השטניים היפים כל כך שנראו כמו מניפות עדינות על עורו הזך. שיניו הלבנות והישרות להפליא ושפתיו.. או השפתיים האלה שכל בחורה הייתה מייחלת אליהן; כל כך ורודות ובשרניות.
את כל פרטי הפנים המושלמים הללו, עטף מבנה פניו המושלם. עצמות הלחיים והלסת הבולטות, הסנטר המחודד והשיער החלק, הבלונדיני שלו שכל בחורה הייתה רוצחת בשבילו.
אבל אז עצב תקף אותי. הרגשתי נחותה על ידו. הוא נראה כמו דוגמן שיצא ממגזין נחשב ואני הייתי רגילה בכל דרך שהיא.
אחרי הארוחה, הוא חייך אליי חיוך ממזרי ומשך אותי אליו, הוא הפעיל את המוזיקה והחל להתנענע. צחקתי בקל רם למראה המחזה המגוחך אך הוא לא השאיר לי ברירה אלא להצטרף. כאשר המוזיקה נרגעה, הוא הצמיד אותי אליו, גופו קרוב אל גופי, ראשי על כתפו וידיו גדולות, מנחמות ועוטפות את כולי. לא יכולתי שלא להתענג על הערב המופלא הזה. הכל היה קסום כל כך. כל פרט קטן.
אהבתי את הריח שלו, שהזכיר לי את פריחת האביב, ריח כל כך שמח ומאוזן, מנחם ומרגיע.
לא רציתי שזה ייגמר.
לבסוף, נכנסנו אל הטנדר שלי הוא פתח לי את הדלת ואז התיישב במושב הנהג.
השיחה בדרך חזרה לביתי קלחה ולא יכולתי להפסיק להודות לו. הבטחתי שגם אני עוד אפתיע וחייכתי אליו כשהגענו אל הדלת. "את לא צריכה לעשות כלום בתמורה" הוא אמר, קורן כולו "מלבד דבר אחד.." הוא הוסיף, עדיין מחייך.
"מה שתרצה" אמרתי בלי להסס, קצת חוששת להבטיח בלי לדעת על מה מדובר.
הוא שם את ידו על הגב התחתון שלי ומשך אותי אליו. ידו השנייה הייתה על צווארי וידיי כבר היו בתוך שיערו. הוא היה קרוב כל כך, עד שהצלחתי להריח וכמעט לטעום את נשימתו המתוקה. הוא הסתכל עליי פעם אחרונה בכדיי לבדוק שזה בסדר וכאשר הגבתי בחיוב, הוא נצמד אליי עוד יותר משהיה קודם, שפתיו בשפתיי ואנחנו מתואמים היטב. לא רציתי להתנתק ממנו, טעמו היה ממכר כל כך, משכר כל כך עד שהרגשתי כי לא אוכל להתנתק ממנו לעולם, ואילו אצליח בוודאי אתעלף כי כרגע אני מסוחררת לגמריי.
לבסוף, כשהתנתקנו זה מזו, יכולתי להבחין שהוא מרגיש בדיוק אותו הדבר.
"אני אוהב אותך אל, לילה טוב דובשנית שלי" הוא אמר ברוך, במתיקות והתכוון לכל מילה.
"אני אוהבת אותך." אמרתי בפשטות אך כמעט והתפוצצתי מבפנים.
הכנסתי את המפתח אל המנעול וסובבתי בחיוך, פתחתי את הדלת ונכנסתי.
"חלומות מתוקים" הוא קרא לעברי והסתלק.
חייכתי חיוך מטופש לגמריי וסגרתי את הדלת. זה היה לילה נהדר.