ככה פתאום…

עכשיו שהכול מתחיל להיגמר אני מצטערת שלא נפתחתי יותר
כל יום לקום בידיעה שהיום אני עושה מה שאני רוצה ואז לצפות מהצד ולראות אותי נבלעת בהמון הרב.
לנסות לומר דברים שאני אומרת בקול רגיל יוצא בקול מבויש ומצפצף קול מציק ומגעיל.
אני מנסה להיות אני אבל זה לא עוזר מצליח לי כמה שאני מנסה ככה יותר נדמה לי שזאת רק מסכה שמכסה על עצמי אך ממי? אני לא יודעת…
באוטובוס לבד, חושבת מה לומר אך שאני מגיעה לכיתה אז הכול נשכח לטובת הביישנות. סוף יום מגיע הצלצול הגואל ואז מציף כעס כב את גופי על התנהגותי הטיפשה. ורק לעמוד בצד ולראות את חברתי הטובה משתלבת וכלכך יפה גורם לדמעות לרצות לצאת. גורם לי לרצות לרוץ ולברוח לאן שלא יהיה רק לא להיזכר בעצמי.

אני מצטערת שאני ככה אבל זה לא בשליטתי!!