לא מרפה

כשנכנסתי לבית באותו יום, אני חושבת שהדבר הזה שנקרא "אושר" היה מרוח לי על כל הפנים. הרגשתי כל כך טוב וגם היה לי יום מצוין בבית הספר (והעובדה שלא נרדמתי מהתרופה הפעם דיי עזרה) כך שהיה לי זמן פנוי אחר הצהריים.
אחרי שבוע שקט הרגשתי פתאום שאולי אני לא צריכה להתחבא מאחורי מילים וחומות כי עכשיו הכל יהיה בסדר וכולנו נהיה בסדר ונחזור להיות כמו שהיינו פעם, אבל כשהדלת נפתחה והיא נכנסה, היססתי. התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה לחזור חזרה לחדר, אולי ככה היא תתעלם ממני, אבל כמובן שזה לא קרה.
יש לי סיוטים מהיום הזה. הרגע שהיא התחילה שוב לצעוק עליי ולהאשים אותי בכל מיני דברים…
זה לא שלפני היא לא היתה מאבדת שליטה ומתחרפנת, אבל פשוט הרגע הזה ספציפית הרגיש כל כך לא נכון, כל כך כואב, בחיים לא הרגשתי ככה לפני. הגרון שלי היה כל כך צרוד והראש כל כך כואב עד שבקושי הצלחתי לשמוע את עצמי חושבת. זה היה נורא יותר מכל כאב פיזי שעברתי.
אני אוהבת אותה, באמת, היא נפלאה ותומכת במצבים שהכי צריך, אבל לפעמים אני פשוט לא מסוגלת להמשיך להתמודד עם פרצי הזעם שלה. לפעמים אני מרגישה שאני פשוט צריכה לקחת צעד אחד לאחור ולברוח.
לפעמים היא פשוט מגזימה יותר מידי.
אני פשוט לא יכולה להרפות מזה, אתה יודע איך החיים שלי נראים? כמו צל. אני הצל שלי עצמי. היא כל הזמן אומרת לי שהפוביית אנשים שלי מצחיקה אבל היא לא מבינה איך זה מרגיש להיות בחוץ כשעיניים של אנשים מסתכלים עלייך, היא לא מבינה כמה מלחיץ ומרתיע זה יכול להיות לפעמים.
"זה לא יכול להיות, זה סתם בגלל שאת כל היום בבית." ואת לא חושבת במקרה למה אני כל היום בבית, או שפשוט העובדה שאני לא מסוגלת לא לקבל פיק ברכיים מטורף בקרבת אנשים פשוט לא מתקבלת אצלך?
היא ממשיכה לצעוק ולמרות שאני מתחננת בפניה שתפסיק, שתסגור עניין ונעבור הלאה, היא לא מרפה.
המילים שלה מהדהדות באוזניי כל הזמן, וזה לא מפסיק.
זה היה הרגע שבו הנפש שלי ממש נשברה. לא הצלחתי להפסיק לבכות. שוב ושוב הדבר היחיד שרץ לי בראש זה שכולם שמעו, שכולם שמעו אותי, מפורקת ומושפלת.
באותו רגע רציתי למות.