גוונים || פרק שני || ליה חלק ב’

nonameit 14/08/2014 857 צפיות 3 תגובות

ליה עשתה את דרכה המוכרת אל בית החולים, כמו בכל שבוע.
היא נעמדה אל מול הדלת האוטומטית, לקחה נשימה ארוכה ופסעה לתוכה.
"היי ליה." חייכה אליה האחות. ליה חייכה אליה בחזרה את החיוך בית חולים שלה. זה היה חיוך מעט שונה מחיוכה הרגיל. הוא פשוט היה יותר גדול, יותר שמח, ובעיקר יותר מבפנים. ליה באמת באמת התכוונה לחיוך הזה, גם אם לפעמים נורא התאמצה לשלוף אותו בכל רגע נתון. היא פשוט ידעה כמה חשוב וחיוני הוא. אף אחד מחוץ לבית החולים לעולם לא ראה את החיוך הזה שלה.
היא פסעה באיטיות אל תוך החדר הגדול והמוכר, והתיישבה לצד אישה מבוגרת בעלת עור חיוור ומטפחת כתומה לראשה.
"מה שלומך ורדה?" שאלה בחיוך.
האישה הסתכלה עליה בחיוך קטן והניחה את כף ידה על שלה.
"נו, אז הבאת היום את החוברת?" שאלה ליה בעודה מחייכת. האישה הנהנה קלות והוציאה מתיקה חוברת תשבצים. ליה רכנה לעברה והחלה לדפדף בה. זה מה שליה עושה שלוש פעמים בשבוע, בימי ראשון שלישי וחמישי. היא הרגישה שהיא חייבת להם את זה, ובעיקר לעצמה.
היא הייתה עוברת בין החולים, מפטפטת וצוחקת איתם ובגדול מעבירה להם את הזמן. בעיקר לאלה שאין להם עם מי.
"יקירתי, תוכלי בבקשה למלא לי את זה?" תפסה אותה בידה אישה בעלת קול צרוד והגישה לעברה בקבוק קטן מפלסטיק.
"ברור." אמרה בשמחה ולקחה ממנה את הבקבוק.
היא פסעה אל מתקן המים שבקצה המסדרון באיטיות, תוך כדי ניפוף קל אל צוות האחיות שעמדו בצד וחייכו אליה בהערכה.
ליה לא באמת עושה את זה בשביל החיוכים והחיזוקים שהיא מקבלת, כמו שרוב האנשים נוטים לחשוב. זה לא באמת מעניין אותה.
לפתע הבחינה לצד כיסאות ההמתנה באישה שהייתה מוכרת לה. עינייה דמעו וראשה היה מורכן כלפי מטה.
היא התקרבה אליה בשקט והתיישבה לצדה.
ליה זכרה את הפעם הראשונה שראתה אותה. היא ישבה מפוחדת לבדה בתור אל ההקרנות. ליה זכרה כיצד היא התיישבה לידה והחלה לדבר עמה, עד שהאישה פרצה בבכי וסיפרה לה על כך שעדיין לא אמרה לאף אחד ממשפחתה. מאז ליה השתדלה לשבת עמה בכל הזדמנות שיכלה.
"רונית?" שאלה אותה בשקט.
האישה הסתכלה עליה במבט מבועת והתייפחה.
ליה הבינה ממבטה מה קרה. זהו היה המבט של אדם שכרגע קיבל את הבשורה שעליו לעבור טיפולי כימותרפיה.
היא הניחה את כף ידה על כתפה הרועדת וחיבקה אותה.
האישה רק המשיכה לבכות.

ליה התעוררה בבהלה למשמע צלצול הטלפון שלה.
היא הייתה כל כך מותשת שאפילו לא שמה לב שנרדמה בבגדים שבהם הלכה אל בית החולים.
היא הסתכלה על השעון המונח לצד מיטתה וקפצה במהירות מן המיטה. השעה הייתה שמונה ועשרה, משמע שהיא פספסה את האוטובוס אל בית הספר והיא עומדת לאחר. ובגדול.
צלצול הטלפון המשיך להתנגן וליה התעלמה ממנו והתארגנה במהירות. היא ידעה שזו בטח ימית שמתקשרת ללא הפסקה לבדוק אם היא התעוררה.
היא לבשה ג'ינס כחול כהה וחולצה שחורה, חטפה את תיקה מן המתלה ויצאה בריצה מן הדלת. היא לא יכלה להרשות לעצמה לצבור עוד איחורים ועוד ריבים עם ימית.

פניה היו סמוקות ונוטפות כאשר הגיעה אל שער המקיף. היא ניגבה את מצחה עם גב ידה ונופפה בידה על פניה.
היא גררה את רגליה באיטיות לעברה כיתתה, העבירה את שיערה לאחור על מנת להתאוורר ונכנסה.
שקט שרר בעודה פסעה אל תוכה וכל העיניים נישאו אליה. זו אחת הסיבות שליה כל כך שנראה לאחר, היא תמיד הרגישה על המטרה במצבים הללו.
"לא התעוררתי בזמן.." מלמלה לעבר המורה ופסעה בשקט אל הכיסא הריק בסוף הכיתה.
"אחי, אתה יודע איך לסביות מתנשקות?" קרא אחד הילדים בקול אל חברו.
"סליחה!" הסתובבה המורה במבט חד.
"עם השפתיים!!" אמר בצחוק מתגלגל וסחף אחריו כמות בלתי מבוטלת של אנשים.
ליה התיישבה בשקט במקומה וגלגלה את עיניה.
הבדיחה הטיפשית שלו לא באמת הפריעה לה, אך היא הרגישה שפניה בוערות. היה לה כל כך חנוק בכיתה והיא החלה לנופף על פניה בעזרת ידיה.
"המורה את יכולה להדליק מזגן? שמעה את עצמה קוראת בקול. היה לה כל כך חם.
"מה קרה ליה, נרטבת?" קרא לעברה אחד הערסים מקידמת הכיתה וצחק. שאר בכיתה צחקה איתו.
ליה הרגישה שראשה מתפוצץ.
היא ראתה את מבטה המלא רחמים של עדן מוגנב אליה קלות מצד הכיתה. היא נאנחה בכבדות, הרימה את תיקה והתקדמה לכיוון הדלת.
"נו מה באמא שלך ליה, צוחקים" אמר אחד הילדים בהנפת יד.
ליה הסתובבה סיבוך חד וגיחכה קלות לעברו.
"אין לי אמא" אמרה בחצי חיוך מוזר ושקט השתרר בכיתה. היא העבירה מבט מהיר אל עדן ויצאה מן הכיתה.

על הספסל הקבוע שלהם ישב טל וזפזפ בין שירים מהנגן שלו. ליה התיישבה ללידו ומשכה באחת האוזמניות שלו.
"אה,מה המצב?" התנער קלות והרים את גבותיו.
ליה חייכה לעברו. טל תמיד גרם לה להרגיש יותר טוב, גם אם הוא לא באמת עשה משהו מיוחד.
"סתם, יום מסריח כזה" אמרה והוציאה סיגריה מתיקה.
הוא חייך אליה והניח את ידו על כתפה.
"הלהקה התפרקה אגב" הביט אליה.
ליה צחקה.
"למה אתה בכלל קם בבוקר?" נשפה עשן מפיה בחיוך
"לא יודע אחותי, לא יודע.."
הם ישבו עוד זמן מה בשתיקה קלה, בוהים לעבר האופק. זה היופי בחברות שלהם, רוב הזמן לא באמת צריך לדבר.
"יאללה, נראה לי אני פורשת לישון לפני המשמרת" טפחה על רגלו של טל וקמה באיטיות.
"ואת שואלת למה אני קם בבוקר?"
ליה חייכה אליו.
"נו עד שג'ני שמה אותנו יחד..צריך לצבור כוחות"
"יאללה יאללה, לכי לישון" נענע את ראשו וצחק
"ותכנס כבר לשיעור!" צעקה אליו בעודה מתרחקת.

ליה גררה את עצמה במעלה המדרגות לביתה. היא אפילו לא ידעה למה היא כל כך עייפה, הרי היא לא עשתה שום דבר מתיש או סוחט במיוחד. לפחות לא בפן הפיזי. אורי ישב בסלון, מחובר כרגיל ללפטופ שלו עם ערימות של דפים מסביבו. זה לא היה סוד שליה ואורי לא הסתדרו במיוחד. ליה תמיד הרגישה שהוא שופט אותה על כל צעד שהיא עושה, ושהוא רק מחכה ליום שבו היא תצא מהבית ותעזוב אותו ואת ימית לנפשם. היא לא טעתה בכך.
היא נכנסה אל הבית וזרקה לעבר אורי מבט מהיר ומזלזל בלי לומר מילה. היא לא מצליחה לשלוט בbitch mode הזה שהוא כל הזמן מכניס אותה אליו.
"לא קצת מוקדם לך ליה?" אמר מבלי להרים את עיניו מהמסך.
"התבטלו לי שעות" סיננה בעודה עושה את דרכה לעבר המטבח.
"מתבטלות לכם הרבה שעות בבית ספר הזה, אה?"
היא גילגלה את עיניה וחטפה בננה מהקערה המונחת על השיש.
"עונת הרבייה." משכה בכתפיה
הוא הרים את עיניו מהמסך והסתכל עליה בתמיהה.
"אתה יודע, כל המורות פתאום משריצות" הנהנה בחצי חיוך משועשע
"ולא דואגים לכם למורות מחליפות?" המשיך להביט בה.
"לא." נגסה בבנננה שבידה ונעלמה בקלילות לחדרה. הוא נענע את ראשו באנחה וחזר להתעסק בדבריו.
היא נשכבה על המיטה בחיוך רגוע ועצמה את עינייה. היא כל כך הייתה זקוקה לשינה הזאת.

ליה פקחה את עיניה בעדינות ופיהקה פיהוק עדין. היא הרגישה שישנה עכשיו את השינה המושלמת.
היא הביטה על השעון לכמה שניות והתנערה. המשמרת שלה מתחילה בעוד כחצי שעה.
היא התארגנה במהירות, חטפה את תיקה ויצאה. ימית ישבה במטבח לצד כוס קפה ועיתון גדול ועבה.
"לאן?" הרימה את עינייה לעבר ליה.
"משמרת ערב. אני אחזור קצת מאוחר אז אל תחכו לי. ביי!" אמרה ויצאה בזריזות מהדלת לפני שעימותים מיותרים יחלו.
היא ירדה מהאוטובוס והדליקה סיגריה. רוח נעימה נשבה על פניה והיא החלה לפסוע לאט לאט לכיוון בית הקפה. למרות שידעה שעליה להגביר את קצב הליכתה, היא לא הסכימה לוותר על הדקות הקטנות הללו וניצלה את הסיגריה שבידה עם תום.
"את מאחרת." קיבלה את פניה ג'ני המנהלת בפרצוף חמוץ.
"היי ג'ני" חייכה אליה חיוך גדול ומתנצל בעודה קושרת את הסינר מסביב למותנה.
"לא לא לא, היום את במטבח" עצרה אותה כאשר התקדמה לעבר הדלפק.
"טל הגיח מלמטה בחיוך מבוייש.
ליה פתחה את פיה בתדהמה משועשעת.
"חתיכת נחש." נענעה את ראשה והביטה בו.
"מי שמחפף משפשף" משך בכתפיו בחיוך
ליה צחקה ביאוש.
"הקפה עלייך היום, שזה יהיה ברור." סובבה אליו את ראשה ונכנסה בדלת המטבח.
על אף כמות הכלים הבלתי מבוטלת שעליה היה לשטוף היום, המשמרת דווקא עברה עליה בנעימים. היא הרגישה רגועה מהרגיל, כאילו שום דבר לא יכול לעצבן אותה היום. מדהים מה ששינה טובה יכולה לעשות.
"את על חומר חדש או משהו?" שאל טל בעודם נשענים על החלון בהפוגת הסיגריה הקבועה שלהם. איכשהו כשהם ביחד הם נוטים לעשן יותר מלעבוד. זו אחת הסיבות שג'ני לא מרבה לשבץ אותם יחדיו, אבל היום היה נדמה כאילו העלימה קצת עין.
"לא, למה?" השיבה ליה בחצי חיוך ונשפה עליו את העשן.
"מוזר. את רגועה מידי."
"נכון? גם אני הרגשתי את זה."
טל גיחך קלות.
"טוב, לחכות לך?" שאל בעודו מועך את שארית הסיגריה עם קצה נעלו.
"לא זה בסדר. אבל חכה לי איזה רבע שעה ביציאה, סבבה?"
"את לא תוותרי לי הקפה, אה?"
"לא" צחקה ונשפה את העשן מזווית פיה. היא נשארה שעונה על החלון לעוד כמה דקות ספורות ונכנסה פנימה.
כלים בודדים התווספו לכיור והיא החלה לקרצף אותם זה אחר זה ביסודיות, עד שהכיור התרוקן לחלוטין.
היא פיזרה את שיערה מהגולגול הקטן שאליו אספה אותו ופרעה אותו מעט תוך הסרת הסינר מסביב למותניה, ויצאה מדלת המטבח.
ליה כיווצה את גבותיה בתמיהה. למולה ישב טל, מפטפט בחיוך עם בחורה בעלת שיער חום בהיר שהפנתה לה גב.
"היי!" קרא אליה בחיוך.
"היי?" השיבה בעודה מניחה את הסינר מתחת לדלפק במבט מוזר.
"היי." הסתובבה אליה עדן בחיוך גדול.
ליה הרימה את גבותיה בפליאה וגיחכה מעט.
"היי..מה, מה קורה?" התיישבה בין שניהם וחייכה במבוכה.
"הכל טוב." הנהנה עדן בחיוך.
"היא בדיוק עברה פה, ושיעמם לי, אז.." הצביע טל בחיוך על כוס הקפה שהייתה מונחת לצד עדן.
"קצת הפקרתי את הקפה שלך." חייך
"אוי מה, זה שלה?" שאלה עדן בפליאה וקירבה את ספלה לכיוונה של ליה.
"לא לא זה בסדר" צחקה ליה ודחפה אותו חזרה לכיוונה.
"הגונב מגנב פטור." אמרה בחיוך ולקחה לכיוונה את כוס הקפה של טל. טל צחק ונענע את ראשו.
עדן חייכה חצי חיוך מבוייש בחוסר הבנה.
"גנבתי לה את התפקיד היום." הסביר טל והביט בליה במבט משועשע.
ליה נענעה את ראשה בחיוך צקצקה בלשונה. "בגללו נדפקתי במטבח."
"מה, זה כאילו לא טוב?" שאלה עדן
ליה וטל הביטו אחד בשני וצחקו. "לא" אמרו בקול אחד.
עדן הנהנה בחיוך קל.
"מה עדן, אז מה את עושה פה?" שאלה ליה.
"אהה.." השפילה עדן את עיניה והעבירה יד בשיערה באי נוחות קלה.
"סתם, האמת פשוט חיפשתי מקום שקט כזה להתאוורר בו ו.."
"בהחלט שקט פה" גיחכה ליה והסתכלה סביב על הבית הקפה הריק.
"ואז בשיא הג'נטלמניות שלי הזמנתי את העלמה לכוס קפה" פרש טל את ידו בחיוך
"ממש קלישאה רומנטית מצידכם" צחקה ליה
"האמת," צחקה עדן
"הייתי בטוחה שמישהי הבריזה לך או משהו אז דפקת לי הזמנת ניחום."
טל פתח את פיו בפליאה משועשעת וליה צחקה.
"את יודעת שהוא זה ה.." החלה ליה להגיד
"כן די הבנתי" ענתה עדן במהירות ושתיהן צחקו.
"המה?!" הביט בהן טל בפה פתוח.
"קצת סיפרתי לה על החברה / פדופיל האינטרנטית שלך" גיחכה ליה
טל נענע את ראשו ופרש את ידיו לצדדים.
"ממש קיוויתי שהיא לא הבריזה לך היום, שתדע" אמרה עדן בחיוך מבויש.
"אייאייאיי, נשים נשים..אתן לא אמינות אתן" הרים את אצבעו לכיוון ליה.
"אני דווקא חושבת שאם תתעקש על זה מספיק היא בסוף תבוא" חייכה אליו עדן במתיקות.
ליה צחקה והביטה בו.
"יום יבוא, יום יבוא.." נאנח בחיוך ונעמד.
"טוב בננות, אני זז לפני שאבא שלי יכנס למוד ה"למה אתה לא יותר כמו רז" שלו היום," אמר בקול מזלזל וחצי חיוך
"אז לילה טוב לכן, תהנו מהקפה שלי." אמר והצביע על כוסותיהן. שתיהן חייכו אליו.
"דבר איתי מתולתלי" קרצה אליו ליה.
"כאילו שאני אצליח שלא" הנהן אליה מרחוק בחיוך ויצא.
"אתם חברים ממש טובים, אה?" הביטה בדמותו המתרחקת והפנתה את מבטה לעבר ליה.
"כמעט אחים." השיבה ליה.
"יפה. את יודעת, אף פעם לא היה לי ידיד ברמה כזאת של כאילו, כזה טוב"
"לא מצליחה לדמיין משהו אחר." משכה ליה בכתפיה.
עדן הנהנה בשתיקה.
"אז מה, ממה את בורחת?" הביטה עליה ליה ולגמה מכוסה.
עדן כיווצה את גבותיה והביטה בה.
"איך את יודעת שאני בורחת ממשהו?"
"אמרת שאת צריכה להתאוורר ממשהו..שקט..?"
"אה..כן, די" לגמה גם היא מכוס הקפה שלה וחייכה אליה חיוך קטן.
"למה?"
"סתם..קצת מבולגן אצלי בבית. יש לי שלושה, בעצם, ארבעה אחים שקטנים ממני ו.." פלטה אנחה קלה מפיה
"לא שקט לרגע."
"או אה. בני כמה הם?"
"אחת בת אחת עשרה, אחד בן חמש ועוד שניים בני שלוש."
"וואו."
"כן."
"וואי אני מה זה לא מסוגלת לדמיין את עצמי עם אחים קטנים." גיחכה ונענעה את ראשה.
"כאילו.." הטתה עדן את ראשה ומבטה קלות כלפי מעלה.
"זה לא שזה לא כיף, כאילו רוב הזמן זה מכניס חיים כזה, אבל לפעמים..יואו, אני יכולה פשוט לאבד את זה."
ליה הביטה בה.
"מה?" חייכה עדן
"סתם." חייכה אליה חזרה.
"רוצה להתאוורר במקום אחר? קצת מדכא פה."
"אוקיי." חייכה עדן וקמה ממקומה. ליה קמה אחריה ושתיהן יצאו מבית הקפה.
"אז לאן אנחנו הולכות?" שאלה עדן.
"לאן שבא לך." חייכה ליה בעודה מוציאה סיגריה מכיסה.
"אגב הייתי מציעה לך, אבל.." נופפה בסיגריה שבידה.
"זה בסדר, עדיף שלא." צחקה עדן קלות.
הן המשיכו להתקדם בשתיקה זמן מה.
"אז מה, אין לך אחים בכלל?" שברה עדן את השתיקה.
ליה נענעה בראשה לשלילה בעודה נושפת את העשן מפיה.
"כאילו, יש לי אחות בת 26, אבל זהו."
"אה ואי, נחמד." חייכה עדן.
"כן, אנחנו גרות יחד." הביטה אליה ליה.
"מה, רק שתיכן?" שאלה עדן בפליאה בלתי רצויה, וניסתה לרסן את תגובתה כמה שיותר.
"כן." חייכה חצי חיוך
"כאילו, אני-היא-והחבר שלה, אורי. אני קצת הקוק בלוקר בבית." גיחכה בשעשוע.
"מגניב." הנהנה עדן
"לפעמים." הנהנה אליה ליה חזרה בחיוך.
"מה אבל בטח הם מגניבים כאלה. לא עושים לך בעיות על לחזור מאוחר וכאלה?"
"עושים, עושים.." גיחכה ליה
"לא נראה ככה." הביטה אליה עדן
"לא אמרתי שהם מצליחים." חייכה ליה חזרה.
"מה, אז לאן הולכים?"
"הפתעה." חייכה עדן חיוך גדול ומשכה בכתפיה בהתרגשות. ליה הביטה בה וחייכה.
הן המשיכו ללכת וללכת, עד שלבסוף הגיעו לשלט הכניסה של הפארק.
"הפארק הלאומי? ברצינות?" צחקה ליה.
"נו מהמם פה, בואי" חייכה עדן והחלה להתקדם לתוכו. ליה נענעה את ראשה והלכה בעקבותיה.
עדן התיישבה ממש על יד שפת האגם וליה התיישבה על ידה.
הדשא היה רטוב ולח, ואורות הלילה השתקפו על פני מי האגם. צרצור הצרצרים מילא את החלל בקצב אחיד, ומסביב לכל נורה היה ניתן להבחין בשלל חרקים מתעופפים סביב. הפארק היה ריק מאדם ושליו בצורה יוצאת דופן.
"באמת יפה פה." חייכה ליה חיוך קטן לעבר עדן.
"זה המקום האהוב עליי בעיר הזאת." בהתה בחיוך עדן לכיוון האגם.
"וואלה." חיבקה ליה את רגליה ונשענה על ברכיה.
"את יודעת, גם לפני שנהיינו כל כך הרבה אחים הבית שלי תמיד היה מבולגן. זו אחת הסיבות שכמעט אף פעם לא באו אליי חברות..היא תמיד אמרה שכשהמצב ישתפר ויהיה לנו בית גדול ויפה, אני אזמין כמה חברות שבא לי. אבל לא משנה כמה בתים עברנו, היא תמיד הייתה אומרת לי לחכות. שאנחנו נעבור לבית יותר גדול, יותר יפה.."
ליה הביטה בה ארוכות.
"ברור שאף פעם לא באמת עברנו לבית שהיא אשכרה הייתה מרוצה ממנו. שלא נדבר על איך המצב נהיה אחרי שכל האחים שלי נולדו, שזה רק הפך את האובססיה המטומטמת שלה לעוד יותר גדולה..אבל בשלב מסוים פשוט לא היה לי אכפת יותר. ידעתי שזה לא משנה כי יש לי יום אחד בשנה, יום אחד שאני יכולה להזמין את כל מי שבא לי, בלי שאמא תתבייש..שיש לי את הבית הכי גדול והכי יפה בעולם." חייכה בעצבות.
"את מכירה את הימים האלה בחורף שיש רוח קלילה כזאת, כיפית, אבל שיש גם קרני שמש חמימות כאלה נעימות שיוצאות מתוך עננים שנראים כאילו הם עכשיו יצאו מהשומר מסך של ווינדווס?"
ליה חייכה אליה מעט.
"אז איכשהו תמיד, לא משנה מה, זה היה היום של היום הולדת שלי. אז כל שנה הייתי חוגגת כאן.. וזה היה פשוט מושלם." חייכה לעצמה חיוך קטן
"אבל אני גם אני זוכרת שתמיד היו את האמהות המרירות האלו שעיקמו מבטים, כי 'מי לעזאזל חוגג יום הולדת באמצע החורף בפארק?!', אבל אני זוכרת ששיכנעתי את עצמע לסלוח להן במחשבה שהן פשוט לא ידעו כמה שהיום הזה מיוחד."
היא שיחקה עם קצוות הדשא באצבעותיה ואישוניה עקבו אחרי ברווז קטן ששט על פני המים.
"אני נשמעת כזאת ילדה קטנה ומעצבנת" סיננה בצחוק מהיר והמשיכה להביט קדימה.
"זה דווקא ממש חמוד." חייכה אליה ליה. עדן הביטה בה וחייכה חיוך קטן.
"מוזר, לא חשבתי שאת מהנפתחות" הביטה בה ליה בחצי חיוך.
"גם אני לא" חייכה עדן במבוכה.
ליה נשכה את קצוות שפתיה באיטיות ויישרה את מבטה לעבר האגם. כל הסיטואציה הרגישה לה כל כך מוזרה ורנדומלית, כאילו היא רק צופה מהצד באיזה סצנה מסרט הוליוודי נדוש.
"ואת?" ניערה אותה עדן ממחשבותיה.
"מה? מהנפתחות?" הביטה בה.
עדן משכה בכתפיה וחייכה חיוך ביישני.
"אמממ. תלוי במה." שפשפה ליה את אגודלה בשפתיה.
"מה זאת אומרת?"
"מה את רוצה לדעת?" גיחכה ליה והביטה בה.
עדן שתקה והביטה בה. היה נדמה כאילו משהו עוצר אותה מלדבר.
ליה צחקה קלות.
"הייתי בת אחת עשרה." החלה להגיד. עדן הביטה בה ארוכות.
"ויום אחד אמא שלי נכנסה אליי לחדר ואמרה שהיא צריכה לספר לי משהו. לא הבנתי למה היא הייתה כל כך דרמטית בהתחלה, ואני זוכרת שבערך מיליון סרטים רצו לי בראש באותה הדקה. אולי הם מתגרשים, אולי סבא מת, אולי אני מאומצת.." גיחכה ליה.
"ואז היא אמרה את המילה סרטן. מפה לשם כל הסרט המפחיד של הקרנות, כימו..כל התקופה זאת הרגישה לי כמו סרט נע שפשוט לא עוצר, רכבת שאי אפשר לרדת ממנה.. מיום ליום פשוט ראינו אותה נעלמת לנו מול העיניים. היא מתה כמה חודשים אחרי שהייתי בת שתיים עשרה."
"אני מצטערת" אמרה בשקט והביטה בה.
"לא אשמתך שהבן זונה לקח לי את האמא." ליה חייכה מבלי להביט בה חזרה.
"ומה עם..עם אבא שלך?"
"הוא..התחפף סופית כשהייתי בת ארבע עשרה בערך." גיחכה ליה בזלזול.
"לא הצליח להתמודד עם זה. כזה אפס, את מבינה? היה תוקע אותנו ימים אצל אחותו בזמן שהוא הלך לחפש את עצמו. עד שלאחותי נשבר והיא החליטה לקחת סוף סוף אחריות, שזה די יוצא דופן במשפחה הדפוקה שלנו."
עדן הביטה בה ושתקה. היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר מספק להוציא מפיה. היא הרגישה כל כך בכיינית וילדותית לצידה.
"נו, מה עוד?" שברה ליה את השתיקה.
"מה?" התנערה עדן
"מה עוד בא לך לדעת?"
עדן צחקה קלות.
"לא יודעת."
"אז אני יכולה לשאול?" הביטה בה ליה.
"ברור." ענתה בחיוך.
"באמת סתם עברת במקרה והחלטת להתיישב היום בבית קפה?"
עדן נשכה את שפתיה קלות בחצי חיוך מבויש.
"לא." הביטה בה.
ליה חייכה.


תגובות (3)

יש לך מלא אנטרים לא נחוצים, בהתחלה היה יותר מידי את המילה 'בעיקר' והיו בפרק יותר מידי דיבורים ופחות תיאורים.
אבל פרק ממש יפה מחכה להמשך בקוצר רוח

14/08/2014 17:36

מדהים!
כתיבה יפה וקולחת ורעיון מקורי:)
למרות שאני חייבת להודות שאני יותר נהנית מהסיפור של ליה מרשר של אנה, למרות שגם אנה מדהימה:)
אשמח אם תמשיכי בקרוב, מדרגת חמש:)

16/08/2014 00:09
29 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך