טיטניום ♕

"הסתכל פעם במראה?" "היפופוטם." "חסרת חיים." "מכוערת." "קופה." "תמותי." "חננה." "נאצית." "חולת נפש." "מוגבלת." "מחפשת תשומת לב."
אתה יורה, אבל אני לא אפול. אני חזקה.
אין בידך רובה, אין בידך פצצה, אין בידך כלי נשק אחד.
אתה כמו יהלום.
דרך יהלום אפשר לראות, אבל מטושטש.
אפשר לראות אותך. אתה חשוף לפני כולם, אפשר לראות את שיערך, פניך, ידיך, עיניך, אך הנשמה שלך מטושטשת.
עוד תכונה של יהלום שמשותפת לתכונה שלך, היא שאי אפשר לשבור אותו. כמו שאי אפשר לשבור אותך. אתה לא מתייאש. אתה יורה, שוב ושוב. ישר למטרה.
ופוגע.
אך אני לא נותנת לאף אחד לראות.
"טיפשה." "שמנה." "חסרת תועלת." "מטומטמת." "מפגרת." "אף אחד לא אוהב אותך."
אין בידך רובה, אין בידך פצצה, אין בידך כלי נשק אחד.
אך בכול זאת, אתה יורה לא פחות כואב מרובה.
בעזרת מילותיך אתה יכול לשבור אותי. מילותיך יכולות לשבור אותי כמו שמפילים כד מזכוכית על הרצפה. הכד נשבר. ולא משנה מה, גם עם תדביק את הכול בחזרה בדבק הכי חזק שיש, ייראו את הסדקים בין החלקים שנשברו.
אבל אני לא ניתנת לשבירה.
אתה יורה את המילים הללו בטון רם, בפומבי, שאני אתבייש בפני כולם, ואני? אני צועקת. צועקת כדי לא לשמוע את מילותיך.
אתה מבזבז כול כך הרבה כדורים ברובה שלך עליי.
כול כך הרבה אנרגיה.
אפילו אתה שם לב שלא עובד לך, כמה שאתה מנסה, אתה לא תצליח.
אני לא נותנת שהכדורים שלך יצליחו לפגוע בי, אני מתחמקת.
אך אני לא יכולה להתחמק לנצח.
אני מדברת חזק, ברור, בטוחה בעצמי.
אבל בתוכן שאותו אני אומרת, אין דבר. הוא חסר משמעות.
כול מה שחשוב זה איך אני אומרת, לא מה שאני אומרת.
כולם יודעים שאני חזקה.
כזאת אני, "טיטניום".
אבן חזקה, שאי אפשר לשבור אותה. אבל אתה מאמין שתוכל לשבור אותי.
"סתומה." "כלבה." "לכי לחפש את החברים שאין לך." "לא ראויה לחיות." "נגררת." "שונה."
אתה יורה. כדור, עוד כדור ועוד אחד, אבל אני לא אפול. אני לא אתן לך את העונג הזה.
אני טיטניום! אתה שומע? טיטניום!