לפתע הכל השתנה

"את מוכנה?" הוא שאל והושיט לה את ידו, כדי לעזור לה לקום. היא קמה ופלטה אנקה קטנה.
היא הנהנה לשלילה. "לא, אני לא מוכנה," אמרה קלושות. האיש החמיר את פניו. "את חייבת, את יודעת. עכשיו אין לאן לברוח."
"אז תעזור לי לברוח, תחזיר אותי, בבקשה!" היא התחננה ולחצה על ידו בחוזקה, שעדיין החזיקה.
הוא צחק קלות. "רק עכשיו את מעריכה אותם, את החיים שלך. מאוחר מדי. זה קרה."
"בבקשה, אני מבינה שאני רוצה לחיות, בבקשה!" היא זעקה ומשכה בידו. הוא התנער מאחיזתה והפעם לא צחק, אלא נהם, "זה נגמר, אני לא יכול להחזיר אותך! אם היית חושבת על זה לפני היית יכולה להמשיך לחיות!"
"אב-" היא ניסתה להגיד, אבל הגיד תפס בזרועה כך שציפורניו ננעצו בעורה, והיא הצטעקה. "ככה יותר טוב," אמר בקול תוקפני. "עכשיו, אם תסלחי לי, תני לי לעשות את העבודה שלי ובואי איתי. אני לא אשם שהתאבדת, את לא רצית את המתנה שניתנה לך. אז עכשיו בואי כבר, כי לא מזמן התבטלתי, ובדיוק עכשיו יש איזה גל מתים. מחכה לי זקן בקובה כבר הרבה זמן! ומניסיון, זקנים לא אוהבים לחכות להסעה שלהם."
הוא משך בידה והיא התחילה ללכת ברחוב. היא ראתה הכל, כאילו לא מתה כלל, אבל אנשים לא נזהרו ודחפו אותה, אפילו לא הצטערו כבר שהיו עושים. היא ראתה את אמה כורעת היכן ששכבה רגע לפני, פניה אדומות ולחייה רטובות. לידה עומד שוטר וידו על כתפה.
"אמא!" היא השתחררה מאחיזתו ורצה אל אמה. "חכי!" הוא קרא לה ורץ אחריה. היא התכופפה וטילטלה את זרועותיה של אמה. "אמא! אמא! את שומעת אותי? תסתכלי עלי, אמא!" היא קראה נואשות ופניה נמלאו דמעות, אך לא זלגו.
"היא לא שומעת אותך," היא שמעה את קולו וידו מחזיקה שוב בזרועה. "בואי."
היא הלכה אחריו, מתחננת שהדמעות יפרצו, אבל זה לא קרה. "מתי מגיעים?" היא שאלה וניגבה את עינייה הלחות. הוא לא ענה לה.
אחרי כמה דקות אמר, "הגענו," והצביע על שטח כביש ריק. היא הביטה בו כאילו היה משוגע.
"פשוט בואי," אמר ומשך אותה אל המקום אליו הצביע קודם. "תחזיקי בידי," הורה לה, אומנם החזיק כבר בידה. היא הזעיפה את פניה והוא מיהר להמשיך. "בסדר, בסדר. תתכונני."
"אחת."
'שתיים', היא ספרה בליבה ולא הקשיבה אליו.
"שלוש," אמרו יחד, ולפתע הכל השתנה…