שיפור הסיפור – שלב 3 ~ התחרות של uta

הערה קטנה להתחלה! לכל מי שיימצא בעתיד את הפתק הזה,לפני שעוברות לכם מחשבות מוזרות בראש, אני לא רציתי להיות כזה. אבל היי,אתם מכירים מישהו שבחר איך להיות? בקיצור,אני לא רוצה לחפור יותר מדי. בואו נתחיל.
אני טומי. ילד רגיל למדי. הבעיה העיקרית שלי,היא שאני נקלע למצבים שאני נמצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אני גר בפסיפיק סיטי. מכירים? עיר נורמלית לחלוטין. בדרך כלל,שקט פה. אבל אני,עם הבעיות שלי, תמיד נקלע לצרות. צליל השעון המעורר הצורם העיר אותי. כיביתי אותו והמשכתי לישון,בתקווה שאמא לא שמעה אותו ותבוא להעיר אותי. ובכן, אמא שמעה אותו. בלית ברירה, קמתי והתחלתי להתארגן לבית הספר. חולצה משובצת עם סמל בית הספר ומכנסי עור שחורים. על כל תלמיד להתלבש ככה בבית הספר. אני שונא את הבגדים האלו. איחרתי להסעה,אז אמא הסיעה אותי. בדרך,היא נתנה לי את הנאום הארוך שלה,שהיא נותנת בכל יום, על זה שזאת הפעם האחרונה שהיא מסכימה להסיע אותי. הגעתי לבית הספר,שיעור היסטוריה. המורה להיסטוריה,חדווה,היא קשישה בת 87 . היא לא מוכנה לעזוב את בית הספר עד יום מותה. היא מדברת כל כך לאט ומשעמם. אז,מה לעשות, נרדמתי. זו כלל וכלל לא אשמתי! אם השיעור היה על היסטוריית משחקי הכדורגל,הייתי מתעניין מאוד. אבל לא. על היסטוריית יוון העתיקה. לירון המלשנית, אמרה לחדווה,שגם ככה שונאת אותי, שאני ישן. חדווה מיד העירה אותי בצווחות אימים והוציאה אותי החוצה. אמא שלי רגילה לדיווחים מהסוג הזה מהמורה, אבל היא כל פעם מופתעת מחדש. חבל,זה לא בריא לנפש. פתאום,שמעתי צעקות וצרחות. מכיוון שיש לי בעיות נפשיות,שמסבכות אותי תמיד,האינסטינקט שלי אמר לי ללכת לכיוון הצעקות,למרות שידעתי שאסתבך בצרות. ככל שהתקרבתי,התגלתה לעיני דמות. לא זיהיתי את הפרצוף של הדמות,אך ראיתי את שיניה נעוצות בצווארה של ילדה. התקרבתי אליה עוד ועוד,ולפני שהספקתי להבין מה קורה, הדמות נשכה גם אותי. התעוררתי בבית שלי,על המיטה. על השידה לידי היו מונחים שוקולדים וכוס שוקו חם. אמא ואבא התבוננו בי עד שהתעוררתי לגמרי. "אמא… מה קרה לי? איפה אני?",שאלתי .
"אתה בבית חמוד. מנהל ביה"ס התקשר ואמר שחיה כנראה התקיפה אותך והתעלפת. לא נורא,עכשיו אתה בבית. הנה,השוקולדים שאתה אוהב ושוקו חם." היא ענתה ברוך. הדבר היחיד שהיה לי ברור, שמה שהתקיף אותי, לא נקרא חיה. אמא ניגשה אליי, וחיטאה את אזור הנשיכה בצוואר. ביקשתי מהם שישאירו אותי לבד. בדקתי במחשב הנייד שלי,על נשיכה בצוואר ולמה זה גורם. קיבלתי תוצאות בעברית ובאנגלית, וכולן קשורות בנשיכת ערפד. היה כתוב, שאחרי שאדם נינשך על ידי ערפד,תוך כמה זמן הוא הופך לערפד בעצמו. לא יכולתי להאמין שאני,טומי הקטן, נינשכתי על ידי ערפד! יצאתי החוצה,לשאוף קצת אוויר. ריח טוב משך את אפי. ריח טרי. התחלתי לרוץ לכיוון הריח. עברו כמה דקות,עד ששמתי לב שרדפתי אחר מכונית של מגן דוד אדום. כנראה מישהו נפצע שם,ודמו היה טרי. שמתי לב,שרצתי ממש מהר. בדף המידע באינטרנט,היה כתוב שערפדים רצים מהר. גדעון,המורה לספורט, היה שמח אם אני ארוץ כל כך מהר. חזרתי הביתה,וחקרתי עוד על ערפדים. בדקתי את כל המאפיינים לערפדים,ולאחר מכן בדקתי את מעשיי,התאמה מושלמת! פחדתי להגיד את זה. או שייצחקו עליי מחוסר אמונה,או שינתקו איתי קשר וינדו אותי. אמא פתחה את הדלת והציעה לי עוגיות חמות שהכינה,סירבתי. לא רציתי לספר לאיש על כך שאני ערפד. התכסיתי בשמיכה עד שכיסתה את ראשי. אחרי כמה זמן הבנתי,שלהתחבא מתחת לשמיכה לא יעלים את העובדה אני ערפד. אבל מה לעשות? איך להתנהג? ירד הערב,ואחרי שאכלתי ארוחה גדולה של שלוש עשרה כנפי עוף ובשר טלה משובח, עליתי למקלחת לצחצח את שיניי. הסתכלתי במראה,וראיתי שניבי ערפד החלו לצמוח. לקחתי את הפצירה של אמא, והחלתי לשפשף אותן,במטרה שייראו יותר נורמלי. ככל ששיפשפתי יותר,כך הן צמחו יותר. הלכתי לישון,בפחד גדול מאוד. התעוררתי לבוקר קיצי במיוחד,בוקר יום שבת. אמא ואבא רצו שנלך לקאנטרי. רציתי לשבור קצת את השגרה של להישאר בבית,ולהתעסק פחות עם עניין הערפד. אמא ביקשה שאעזור לה לקלוף תפוחי עץ. עזרתי בשמחה. פתאום,אמא נחתכה מהסכין והחל לנזול דם מידה. ניסיתי להשתלט על עצמי, ולא להיכנע. זה היה קשה. אמרתי לאמא שהיום לא אבוא איתם לקאנטרי, כי קבעתי עם חברים שניפגש ביער של העיר,למשחק חפש את המטמון. רצתי מהר ליער,ונשכתי צבי צעיר כדי להרגיע את החשק שלי לדם. חזרתי הביתה,די רגוע. אמא ואבא היו בקאנטרי והשאירו לי אוכל במקרר. עליתי לחדרי,לקרוא ספר. ראיתי פתק זעיר מכוסה בדם יבש ועליו כתוב:"אם אתה לא מבין מה קורה,תגיע למקום בו נשכת את החיה. מחר,אחרי הלימודים."
המכתב נחתם בשם:"מיסטר קיי". הרגשתי שאני חייב לדעת את התשובות,להבין מה קורה לי!
אבל לא יכולתי לחכות למחר… הייתי חייב לדעת את התשובות! איתרתי מהיכן נשלח המכתב של מיסטר קיי, והגעתי לביתו. הוא פתח לי את הדלת. לא יכולתי לראות את פרצופו. הוא הוביל אותי לחדר גדול. החדר היה מלא בערפדים,חושפי שיניים. חייכו אליי חיוך מרוצה,כאילו התכוונו שאגיע עכשיו. "הצטרפת למשפחה ילדי",אמר מיסטר קיי,"עכשיו,אתה אחד מאיתנו."