עייני השטן המהפנטות פרק 20-לממש את הפיתרון(פרק לפני האחרון)

ליסה-
הפעם – לא הצלחתי להירדם בגלל משהו טוב,התרגשתי כל כך,והפיתרון באמת היה פשוט,
עכשיו אני רק צריכה לוודא שנאט לא ימות,אני צריכה שהוא יחזיק מעמד רק עד למחר,מיצידי אני אפילו אבריז מבית הספר,ואז אני ישר אלך למתחם.תודה גברת הילרי ותודה נאט גווסט ה-5 ,עכשיו צריך לשבור את הקללה הזאת אחת ולתמיד.השמש עולה ואני מחכה לשעה 7 ,אם אני אצא יותר מוקדם אמא שלי תחשוב שאני משוגעת שבא לי לבוא לבית הספר מוקדם, שהשעון הראה 7 התארגנתי מהר , לקחתי תיק בית ספר ריק,ואת התיק הקודם שאז לקחתי לחוף הים.ירדתי למטבח,ואכלתי הכי מהר שרק יכולתי וישר הלכתי למתחם,היה קפוא בחוץ,אז התחלתי לרוץ עד למתחם.כשהגעתי למתחם התפלאתי, כולם ישנו ונחרו,עד שבערך באתי בבום אחד גדול דרך הדלת.

-מייקל-
אני רק רציתי לי לישון בשקט,עד ששמעתי שמישהו נכנס למתחם,וקרינת האור שמבחוץ פגעה לי ישירות בעיינים וסינוורה אותי,אחרי כמה שניות אני מגלה להפתעתי שזו הייתה ליסה מתנשמת ומתנשפת."ליסה?,מה את עושה פה?".שאלתי אותה בלחש,לא רציתי להעיר את האחרים,ליסה לא ענתה היא המשיכה להתנשף,אבל היא אכן חייכה,את החיוך הכי גדול שראיתי מימיי."אני,אני יודעת".בהתחלה לא הבנתי."ליסה,רגע מה את יודעת?".שאלתי בתמימות מיותרת."הפיתרון לבעיה של נאט".היא נרגעה קצת ואני פשוט עמדתי ופערתי את עייני."כן?!,וואו זה פשוט נפלא,אז מה זה היה?"."הקולר שלו".היא ענתה לי."הקולר שלו?,סליחה לא הבנתי". וגם יש לו קולר?."הקולר שלו,ככה השד השתלט אליו,אגב אתה יכול להעיר אותם אני רוצה שנצא אליו כבר עכשיו לפני שיהיה מאוחר מידי"."מאוחר מידי למה?,ליסה את יכולה להסביר לי כבר מה גילית ומה כל כך חשוב שהם יקומו עכשיו?". הייתי חסר סבלנות,או שהייתי עייף מידי."טוב,גילית שלנאט יש קללה ירושתית,ו…".ברור.
"ו..וזהו??". " לא,הוא יכול למות מזה".זה היה הרגע שהינהנתי לה במהרה והתחלתי להעיר את כולם,הם לא רצו לקום,אז סידרתי את כולם בשורה יפה ככה על הרצפה ואמרתי לליסה לפתוח את הדלת,הם קמו מיד. "מה למה ככה?".ווילו שאלה כאשר הקרינה הייתה על עייניה."אתם חייבים לקום מהר! גיליתי משהו חשוב".צעקה אליהם ליסה.
"נו קומו".ליסה הייתה נמרצת במיוחד."קמים קמים".צ'ארלס אמר."תגידי אין לך בית ספר להיות בו?".הוסיף בובי וליסה סתם חייכה לה מה שגרם לכולם לחשוד בה,והם סוף סוף היו מוכנים להקשיב."מה הסיפור?,ליסה".שאלה ווילו בחוסר סבלנות,או שהיא סתם הייתה עייפה."הסיפור הוא שלנאט יש קללה ירושתית והוא יכול למות ממנה,מצאתי את הפיתרון ואנחנו צריכים לצאת עכשיו"."ואיך גילית את הפיתרון?".שאלה אליס שהתמתחה."טוב אם תשאלו אותי ,נאט 'מפורסם' בגוגל,נאט גווסט ה-1,ויש גם השני והשלישי,בקיצור עשיתי על נאט קצת מחקר,ושמתי לב אחר כך שהרוח שהטרידה אותי כל הזמן היה בעצם הרוח של נאט ה-5,והוא רק רצה לעזור לי,ואתם יודעים שהוא החזיר את היצירות חזרה למוזיאון?"."מה?,מי?".שאלה אנג'ל."נאט איכשהו,נראה לי בגלל שקרעתי לו אז כמה חתיכות מהקולר."."אוקיי,ונגיד שאני מאמינה לך,כן?,מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו?".שאלה ווילו."עכשיו,אנחנו צריכים למצוא את המערה ולקרוע לו את הקולר נראה לי.."."נראה לך?".שאלה אנג'ל."כן,זה הפיתרון הפשוט והגיוני היחיד שנראה לי"."טוב אני מקווה שאת צודקת".הוסיפה אנג'ל והלכה לה לסדר כמה דברים."אז שניצא עכשיו?". שאלתי."כן,עדיף".ליסה ענתה לי."טוב תתארגנו,בגדים ,נשקים וכול זה".ליסה פקדה עלינו."אבל רגע ,אפשר לאכול ארוחת בוקר לפחות?".שאל בובי."לא".ליסה ענתה לו,התבאסתי,הייתי רעב,והעירו בצורה לא משהו.כולנו התארגנו ולקחנו נשקים ועלינו כולם לקראוון של צ'ארלס.נסענו עד לתחילת היער ומשם הלכנו ברגל,לפחות הלכנו בבוקר ,מתי שיותר מואר ויפה,אחרי כמה צעדים ראינו לפנינו שביל ערפל,ואיכשהו כולנו עקבנו אחריו. הוא הוביל אותנו ישר למערה,כאילו נאט רצה שנבוא,כולנו ירדנו במדרגות וליסה הייתה האחרונה לרדת.ואני הייתי לפני ליסה."אתה רואה אותם?, הם הצליחו?".ליסה שאלה אותי וניסיתי להתבונן, נאט-השד היה עם הגב אליי,וכול השאר היו כמו פסלים לא זזו ועייניהם היו אדומות להפליא."משהו מוזר,הם לא זזים והעיינים שלהם אדומות"."אדומות?".היא קימטה את מצחה ונראה שהיא חשבה על משהו."ומה עם נאט גם העיינים שלו אדומות?"."לא יודע הוא היה עם הגב אליי".עניתי לה,ולא הבנתי איך זה קשור, והחלטתי להתבונן בהם שוב. ראיתי את החבר'ה עומדים שם וכלי הנשק בידם, ולנאט,היו לו עיינים אדומות וזוהרות ביותר והוא הסתכל אליי ישר לתוך עייני,לא זזתי והרגשתי מנותק מעצמי.
-ליסה-
"נו אתה רואה משהו מיוחד?".מייקל לא ענה לי."מייקל?".התקדמתי אליו,הוא נראה כאילו הוא שקוע במשהו, סובבתי אותה מהתנוחה שבה הוא היה כאשר הסתכל על האחרים,והסתכלתי עליו ,הוא היה כמוהם הוא לא זז ועיניו היו אדומות…נסיתי כבר לחשוב מה כבר יכל לקרות להם ,עוד לא ירדתי במדרגות עד הסוף ולא ראיתי דבר,מייקל הוא זה שהתבונן בהם,ועכשיו הוא כמוהם, אני יודעת שנאט עשה להם משהו,סליחה השד, אני עוד לא יודעת מה הוא עשה להם אבל יש לי ניחוש. הוצאתי מהתיק -חוף שלי את משקפי השמש שלי ואת החרב שלי,הרכבתי את משקפי השמש וצעדתי במדרגות מטה אל המערה.כשהייתי במערה באמת אף אחד לא זז , והשד התקרב לכיווני,וכול צעד נוסף שהוא התקרב הוא הסתכל אל עייני עמוק יותר..