רכוש צה״ל- פרק 11.

״עמית שמעת שיש שוטרים בבסיס?״ שאלתי את עמית כשירין נכחה לידי, לא באופי שלי להציק ולהתנכל לבן אדם, אבל אני מאמין במשפט עין תחת עין. היא הרימה מיד את מבטה אליי ועמית חייך למרות שהוא לא מבין במה מדובר.
״מה קרה אח שלי?״ שאל בחבריות ואני רק הסתכלתי על ירין המבועתת מכל הסיטואציה. היא קמה ונשענה על פינת החדר.
״יותר מזה אני אגיד לך! אין פה רק שוטרים יש פה גם בני זונות בכל פינה!״ אמרתי בהתלהבות מזוייפת והיא שינתה את מקומה.
״רון הכל בסדר?״ היא סוף סוף פצתה את פיה.
״המפקד בשבילך.״ אמרתי בקרירות ושבתי להסתכל על עמית שלא הבין מה קורה לי ולמה אני מתנהג ככה.
״המפקד הכל בסדר?״ שאל עמית ונראה טיפה לחוץ.
״רון, ממתי אתה קורא לי המפקד?״ אמרתי וטפחתי על כתפו בחבריות, ״נלך לאכול?״ שאלתי,
״כ…״ אמרה ירין.
״עמית?״ מיהרתי לקטוע אותה ועמית צחק ונראה משועשע מכל הסיטואציה.
״אני אבוא אחר כך אחי יש לי כמה דברים לסדר קודם.״ אמר ואני הנהנתי ויצאתי מהחדר.

״רון!״ שמעתי את ירין רצה מאחוריי כשיצאתי מהמגורים. המשכתי ללכת והיא פתחה פער קטן עוקפת אותי וניצבת מולי. ״למה אתה מתעלם?״ שאלה מתנשפת.
״אה קראת לי? פשוט שמעתי רון…״ אמרתי ושילבתי ידי על חזי. משועשע מכל מה שקורה פה ובכל זאת אסור לי להקרין את זה מולה. שלא תספר למג״ד שטוב לי או משהו.
״המפקד… למה אתה מתעלם ממני?״ אמרה והשפילה את מבטה, בועטת באבנים קטנות ומעלה ענני עפר בנינו.
״את מלכלכת לי את הנעליים.״ אמרתי בחדות והיא חדלה מלבעוט באדמה. ״אני נשבע שאם עוד פעם אחת תפני אליי או למישהו מכיתה שלא שלך את תצטערי על זה.״ איימתי והיא צמצמה את עינייה.
״כשאתה אומר כיתה שלא שלך, אתה מתכוון לכיתה של עמית כולה או רק לליאור?״ שאלה ועכשיו תודה היה לשלב את ידיה.
״לליאור בעיקר. רוצה ללכת לספר למג״ד?״ אמרתי בזלזול ועקפתי אותה.
״רון!״ היא תפסה בידי. ״המפקד…״ אמרה מיד אחר כך, עדיין אוחזת בידי. אני פשוט לא מבין למה היא מתעקשת להמשיך במשחק מטופש כזה, אני יודע. ואני יודע שהיא יודעת את זה…
״תורידי את הידיים.״ אמרתי, זורק מבט אל זרועי והיא בתגובה מיהרה לעשות כדברי. ״ממש מעניין אותי למה, לא הייתי מפקד מספיק טוב בשבילך שעשית את זה? או שאולי ליאור חיילת זבל, אה, בטח סתם משעמם לך. הבנתי.״ אמרתי משלב את ידי ומהנהן כאילו הבנתי את פשר המעשה.
״זה ממש לא קשור אלייך…״ היא לחשה.
״את לוחשת כדי לא לשמוע את השקרים של עצמך או שמה? ירין שחררי ממני, קיבלת מה שרצית מעיפים אותי מהבסיס. את יכולה להיות גאה בעצמך.״ אמרתי והלכתי משם.

נקודת מבט ליאור:
בכל הדרך לשק״ם הבטתי למטה. אבנים שהיו טמונות ברצפה בצורה אחידה, מידי פעם אבן שקעה יותר מידי עקב החורפים שהיו במהלך השנים.
״ליאור!״ שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי.
״כן המג״ד!״ אמרתי מצדיעה מולו. הוא הביט בי במבט מאוכזב. הוא זה שעשה לי שיחה ביום הראשון בבסיס על כל הסיבות שבגללן עליי להישאר פה, והנה, הוא זה שיסלק אותי מפה.
״תתייצבי אצלי במשרד בעוד רבע שעה.״ קבע והלך משם.
לעזאזל אני כל כך צריכה מישהו עכשיו. שסתם ירגיע. שהיה כאן, כמו שלירון היה… הלכתי לפינת מוסתרת בבסיס והתיישבתי שם.
״אני עוד כועסת עלייך אם אתה שואל את עצמך!״ צעקתי לשמיים בידיעה שלירון שם והוא שומע אותי. ״דווקא החזקתי ממך מישהו שלא נוטש אנשים שהוא אוהב. או נותן להם הרגשה כזאת…״ דמעתי. ״אתה חסר לי ואני מתגעגעת, אני לא אעבור את זה בלעדייך, תחזור! אתה לא יכול להשאיר אותי להתמודד עם הכל!״ צעקתי והכתי עץ כלשהו שפצע את אגרופיי.
״ליאור?״ שמעתי את רון מאחוריי.
״תודה רבה לך! באמת! מה אתה שולח שליחים? בוא אליי אתה!״ צעקתי שוב, אני משתגעת במקום הזה. ״בטח עכשיו היית אומר לי, תסתכלי על חצי הכוס המלאה. מלאה,״ גיחכתי, ״טיפת מים אין בה!״ המשכתי לצעוק. הייתי צריכה תמיכה, חיבוק, אוזן קשבת. אני מרגישה שכל מה שבניתי במהלך חיי קורס לנגד עיניי.
״ליאור עם מי את מדברת?״ שאל רון בדאגה. ״מה קרה לך בידיים?״ אמר והחזיק בכפות ידיי, מוחה שלוליות דם מעליהן.
״אני ולירון רבנו מכות.״ חייכתי וניגבתי דמעות שזלגו במורד לחיי. הוא הסתכל עליי במבט לא מבין ואני גיחכתי. ״אתה לא תבין.״ אישרתי והוא חייך חיוך קטן בזוית פיו.
״שיט! המג״ד!״ אמרתי ורצתי למשרד מפקד הגדוד לאחר כמה דקות של ישיבה ללא מעש.

״אם היית מגיעה בעוד חמש עשרה שניות, היית מאחרת.״ אמר המג״ד ופתח את דלת משרדו. ״שימי כומתה על הראש.״ ביקש ועשיתי כדברו.
״טוראית ליאור רחמני, מספר אישי 973345, נאשמת בעבירה על סעיף מספר 23/א-1.״ אמר ברשמיות ועיין בתיק האישי שלי. ״מה אני אמור לעשות איתך? מצטיינת טירונות.״ הוא הניח אצבע עוקבת על אחד המסמכים בתיק וניסית לראות מה הוא קורא שם.
״המפקד?״ שאלתי בחשש לאחר כמה רגעים של שתיקה מצידי וקריאה מצידו, ״מה העונש של המ״פ?״ פחדתי מהתגובה שעומדת להגיע.
״ולמה אנחנו שואלים את זה?״ הוא לקח נשימה עמוקה ולאחר מכן נאנח. ״הוא יהיה בסדר. אין מה לדאוג. אבל אני מצטער לגבייך…״ אמר ונשימתי נעתקה. ״טוראית ליאור רחמני, במלוא שלושה חודשים מיום גיוסך תועברי לבסיס טירונות חדש. בנוסף, נגזר עלייך ריתוק 28 לבסיס אליו תועברי, יחד עם זאת…״ אמר והפסקתי להקשיב כשאמר שאצטרך לעבור בסיס. לא כל כך הבנתי מה אני אמורה להרגיש, שמחה כי רון יהיה בסדר ויש לי עוד שלושה שבועות להעביר איתו, או עצובה- כי יש לי רק שלושה שבועות להעביר איתו.

״שלושה שבועות ואני לא פה…״ אמרתי בעדינות לרון והוא הלך ממני בגסות. זה בסדר, יש לו זמן להבין את זה…
״אני הולך כל כך להתעלל בה, שהיא לא תרצה לחזור לפה מילה שלי.״ הוא חזר לפתע והבהיל אותי.
״אל תעשה שטויות, זה יהיה בסדר…״ הנחתי את ידו על ירכו והוא הביט בה ארוכות.
״זה לא בסדר. כלום פה לא בסדר…״ הוא מילמל לעצמו, גיחכתי. מצחיק כמה שהוא צודק…