רובין וליאמס ז”ל

שחקן, קומיקאי, ואדם מדהים הלך לעולמו לפני כיומיים. אני עדיין לא מאמינה שהוא מת… אנשים אומרים שהוא התאבד בגלל שהיה בדיכאון, אבל עדיין לא פוסלים את האפשרות שזה היה במכוון.
אני נורא אהבתי את רובין. אהבתי לצחוק מהבדיחות שלו, לראות את הסרטים שבהם הוא משתתף, וליהנות לראות אותו על המסך. ועכשיו אני לא יראה אותו יותר. אף אחד לא יראה אותו יותר. הוא הלך מאיתנו, אפילו בלי לומר להתראות. הוא היה בן אדם מדהים, שחקן נפלא שכיף לראות, וקומיקאי שכיף לצחוק מהבדיחות שלו. אדם אהוב שגמר את חיו (כנראה) בגלל שהוא היה שקוע בדיכאון מעל שנה.
כואב לי לשמוע את זה. כל מקום באתרי האינטרנט ובטלוויזיה, אני רואה חדשות עליו, על כמה שהוא היה אהוד ומפורסם. אי אפשר לומר שלא נתגעגע, אבל לאלה שבאמת אכפת יכאב יותר מלאחרים. למשל, שסיפרתי לחברים שלי עליו, ואמרתי כמה אני עצובה, זה לא עניין אותם שהבנאדם מת, לא היה יותר. אכפת להם ממנו כמו שאכפת להם מאדם אקראי שמת והם לא הכירו. אבל הם הכירו אותו. רוב העולם הכיר אותו. ולי זה נגע מאוד בלב, ואני עצובה במשך כל היום.
אני עדיין לא מבינה למה הוא התאבד. נכון, זה קשה לצאת מהדיכאון, אבל מוות זה לא פתרון. אני לא מדברת רק עליו, אני מדברת על כל אלה שמסיימם את חייהם בגלל משהו שהוא רק זמני.
אבל הוא לא ישכח, הוא לא היה סתם עוד אדם שמת ונקבר תחת ההיסטוריה. אנשים ימשיכו לראות סרטים שלו. אנשים ימשיכו לצחוק מהבדיחות שלו. הם עדיין יזכרו באדם שקראו לו רובין וליאמס. ואם לא אחרים, אז אני. אהבתי, ואני עדיין יואהב אותו, האדם שהלך לעולמו. רובין וילאמס, אנחנו נזכור אותך.