פותר החידות שלא יכול לפתור חידות והחידן שלא פותר חידות

"… אם לסכם, הדבר הראשון שעלינו לגלות הוא מי הרעיל את היין." אמר הבלש בעל היד האחת בידענות לחברתו, הילדה הצעירה, שעבדה בחדרו וצפתה בו הולך מצד לצד בעודו מרצה לה.
"אה-הא." היא אמרה בשקט כשהוא עצר וחיכה לאישורה להמשיך.
"ואנחנו יודעים שיש עדה אחת, כמובן, הרי שהיא היחידה ששרדה את האירוע." הוא אמר בלי להעיף בה מבט. "ויש אותי, הפותר של המקרה."
הילדה הביטה בו בלי לזוז, פניה חתומים.
"אז מיהו האשם?" הוא שאל לבסוף ונעמד מולה, מבט שואל בעיניו. "את יודעת את התשובה יקירתי, אבל את לא צריכה לומר אותה, שכן אני אספר לך בכל אופן."
היא הטתה את ראשה לצד בבלבול.
"וכמובן, עלינו להבין גם איך כולם הגיעו לים, והאם לפושע שלנו באמת היה הזמן לברוח?"
היא לקחה צעד אחורה כשהוא לא הסתכל, ובתנועה בלתי מורגשת לקחה את הסכין מהשולחן הקטן שבפתח החדר.
"אני אשאל אותך בשנית," הוא אמר והיישיר אליה מבט. "מי הפושע? קדימה, הסגירי אותך ותצילי את עצמך, רק תגידי כבר את השם!" הוא אמר בקול רם והתקרב אליה במהירות, גונב את הסכין בתנועה חלקה ולוקח ממנה את התוכנית היחידה שלה.
הילדה לקחה עוד צעד אחורה, גבה נתקל בדלת העץ הישנה, שהייתה נעולה.
"מי הוא הפושע?!" הוא קרא בקול רם. "הרי את יודעת! ראית הכל! זה קרה מול העיניים שלך! רק תגידי כבר את השם שלי!"
היא בהתה בו לרגע ארוך, ואז מבטה התרכך. "למה אתה תמיד עושה את זה?" היא נאנחה בייאוש והתקרבה אליו, מסיתה את קבוצת השיערות שנפלה על עיניו כשצעק.
עכשיו זה היה תורו להיבהל. הוא לקח צעד אחורה והביט בה בעיניים קרועות ומבולבלות.
"למה אתה תמיד חייב לפגוע בעצמך? אתה חושב שאתה באמת תעזור ככה למישהו?"
היא לקחה צעד קדימה, גורמת לו לקחת צעד אחורה. זה הרגיש כמו ריקוד מעוות.
"תמיד אתה עושה את זה, נכון? אפילו הקרבת את היד שלך בשביל אחרים." היא צעדה עוד צעד קדימה, גורמת לו לצעוד אחורה וליפול לתוך הכורסא שבחדרו. "אתה יודע, בחדר ההוא לא היה רק יין מורעל. היה גם יין טוב. אבל… אם אותו הבחור לא היה מת בגלל הרעל, הוא היה נהרג מלהב הסכין שלי."
"בבקשה, תפס-" הוא ניסה לומר בקול חלש, אבל היא סתמה את פיו בידה.
"לא. אתה יודע? אני לא אפסיק. אני אספר לך גם שאתה אידיוט גמור. אתה סתם ילד, כמוני. אתה לא גיבור, אתה לא בלש, אתה סתם ילד. אז תפסיק לנסות לפתור מקרי רצח ולהציל את כולם."
הוא הביט מטה, אל ברכיו.
"אתה אפילו לא הבלש של המקרה הזה." היא נאנחה בשנית, מגלה לאט לאט.
הוא הניד בראשו בקצרה.
"אתה יודע," היא אמרה ומשכה אותו לקום "אני אספר לך מי הרוצח." היא חיבקה אותו בעדינות, לוקחת את הסכין חזרה. "הרוצח הוא… לא אתה." היא לחשה באוזנו חרש ותחבה את הסכין בחוזקה אל תוך גבו.
לאחר משהרגה אותו, היא הוציאה את הסכין עקובת הדם מתוך גבו וניגבה אותה בשולי שמלתה השחורה. "אתה יודע, תמיד אהבתי אותך." היא אמרה לגופה שהניחה בעדינות על הכורסא. "למרות שאתה אידיוט."
היא הסיטה את השיער הבהיר שלו מפניו ועצמה את עיניו הכחולות, שהיו פעורות לרווחה. עכשיו זה נראה כאילו הוא יושן.
"כי…" היא לקחה נשימה עמוקה. "אתה הצלת אותי, עם היד הזו שלך. ואני… אני… לא ידעתי אפילו… שהשתמשת בה לנגינה בפסנתר…" דמעות ברחו מעיניה בעוד קולה ונשימתה רועדים. "אם הייתי יודעת… אולי… לא הייתי לוקחת…" היא מלמלה ופרצה בבכי, יורדת על ברכיה אל מול הגופה ובוכה לתוך ברכיו.